קאובוי תל אביבי

שישי בבוקר נסעתי באוטובוס

בזמן נסיעתו המזהמת והרועשת במורד אבן גבירול אני קולטת בזוית של הזוית של הזוית של העין איש הולך ברחוב

אני קולטת שקו סיום המכנס שלו נמצא איפשהו באמצע השוק. חלקים לא ממופים במוח מתריעים על כך שאני חוזה במחזה קצת לא רגיל. כנראה

יכול להיות שהגבר נועל מגפיים?? הרי זהו מחזה לא רגיל. כמה גברים בארצינו מואילים בטובם לנעול מגפיים?

שואלת אני את עצמי

חלקים עלומים באישיותי מתקוטטים זה עם זה, תוהים, מתלהבים, מבטלים זה את זה בטנגו של התרגשות וספקות

האוטובוס ממשיך לגלוש על פני האספלט, ועוצר בתחנה. לשמחתי, הגבר עולה אל האוטובוס

ואני רואה, ללא צל של ספק, שהוא נועל מגפי בוקרים בצבע כאמל, עמוסות בעיטורים בצבע חום כהה. מניפולציה צבעונית או בחירה צבעונית, אשר יוצרת את התחושה שהעיטורים כולם הינם הטבעת חום אחת גדולה על פני שטח המגף כאולו

לא הגיוני ומסעיר

נעזוב את זה

מגפי בוקרים מעוטרים, בצבעי כאמל וחום, צורת האצבעות שפיצית, עקב קטן מאוד מאחור

יום של מאי תל אביבי חמים, והקאובוי המסוגנן הזה עולה על אוטובוס ומתיישב לתומו על אחד הספסלים כאילו זה עניין של מה בכך

אני משתהה ומהרהרת כמה שניות

דווקא מרגישה רגועה

ברור לי מה כל אדם נורמלי היה עושה. ממשיך/כה לשבת

אבל אני קמה ממקומי, הולכת לאורך המעבר, מגיעה אליו, מכניסה פאוזה דרמטית של שבריר שניה ופוצחת ב…”שלום, סליחה, אפשר בבקשה לשאול אותך לגבי המגפיים?” – “זוגתי קנתה לי אותם, בספרד”, הוא משיב. “תרשה לי לשאול אותך, אלו מגפי סֶנד­רָה נכון?” אני שואלת, והבעת תמהון והפתעה עולה על פניו. “כן, סנדרה. איך ידעת?” – “לא לזהות סֶנד­רָה בתל אביב זה כמו לא לזהות טווס מסתובב בלול תרנגולות…” אני עונה ופתאום חוששת שדברי אולי חרגו ממסגרת שיחת החולין וגלשו לסגנון העלול להתפרש כפלירטוט

“אכפת לך אם אני אצלם אותם?” – “בשמחה” – הוא משיב

אני מתחילה לצלם, באוטובוס

האישה שישבה בספסל שליד האיש, יחד עם ילדון חמוד כבן 4 או 5 מצטרפת לשיחה עם מליצה: “פתחתם פה סטודיו לאופנה על קו 25?” האוטובוס מקרקש לו, ולרגע אני כמעט מאבדת שיווי משקל בגלל סיבוב פראי, אך שועלת אוטובוסים כמוני לא נופלת בקלות. הרעד האין סופי של האוטובוס יוצר עוד נושא לשיחה “אל תפלי”, “בזהירות”, ועוד שאר מרגליות מונפקות מפי הנוסעים המצולמים

האישה והילדון החמוד יורדים בתחנה הבאה. נשארים אני והוא. והסנדרה. ועוד נוסעים במושבים מרוחקים שדרמת המגפיים מעניינת אותם כקליפת השום

אני מתחילה גם לראיין אותו קצת. “עוד חומרים” אני חושבת לעצמי. אני רוצה לדעת עוד. קצת

לאמירתי שגבר נעול במגפיים בתל אביב אינו מחזה כה שגרתי, משתף אותי האיש בנקודות מתפיסת עולמו ונסיונו

“מגפיים מעידים על הנועל אותם” הוא אומר. “מגפיים כאלה, למשל, מעידים על שחצנות. ואני שחצן” הוא אומר בחיוך. אני מוקסמת מהאוקסימורון. הרי במודעות לשחצנות יש מן הביטול שלה

“ומה שמך” אני שואלת (איזו שאלה בנאלית, הייתי צריכה לשאול מיהו השחצן, ואיך זה מרגיש להיות שחצן בלבנט. נחזור לדיאלוג אשר אכן היה). “בועז אפלבאום”, הוא עונה, “תעשי עלי גוגל, יש עלי ערך בויקיפדיה, הייתי ראש לשכת ראש הממשלה, של שמעון פרס, והיועץ הכלכלי של חיים בר-לב”. “התחלתי לנעול מגפיים אחרי שהתחלתי לרכב על סוסים. זה היה לפני כ 40 שנה” הוא מוסיף

הזמן קצר, הרי אנו על זמן שאול. מתחנה לתחנה

אני יורד עוד כמה תחנות, בבית ז’בוטינסקי” הוא מעדכן. “אני חושבת שאני ארד איתך בתחנה, אני אצלם עוד כמה תמונות שלך ושל המגפיים בחוץ, ברחוב”. אני למודת נסיון. מגפיים באוטובוס מצולמים כשברקע פתחים של מזגנים ועמודים. וגם התאורה בדרך כלל לא משהו

“מה, את צריכה את התחנה הזו?” הוא שואל. “בערך”, אני עונה. האוטובוס משתהה לו בפקקים הקטנים אשר אט אט מתהווים ככל שיום שישי הולך ומבשיל לו. יש רמזור אדום, ואחריו עוד אחד. אנחנו מגיעים לתחנה, יורדים להמולת קינג ג’ורג’. בועז הולך לפני, אוחז בספר, עיתון, עט, והולך בטווסות קלה בינות האנשים. אני אחריו, מפלסת את דרכי

אנחנו עוצרים ליד קיר עם מרזבים ולכלוך תל אביבי ממוצע

הכל מאוד מאולתר ולא כל כך מדויק. אנו ממשיכים ללכת, לאחר כמה מטרים מגיעים  לפסג’ שליד גן מאיר, אפלבאום פונה, אני אחריו, או לצידו

ממש בתחילת הפסג’ ישנו קיר גדול עם גרפיטי צבעוני

בועז נעמד, אני מצלמת מספר תמונות אחרונות

עוד פרטים ופריטים: הספר “לוטסיה” מאת פייר אסולין, עט וטיים אאוט תל אביב, עם ההגיג האין סופי “10 המקומות שהכי שווה לשתות בהם לפני שהלילה מתחיל”. אל תפספסו: את החולצה הסגולה

אנחנו נפרדים לשלום, במהירות ובתודות

נשארתי עם תמונות וכמה מחשבות

בועז סירב לתת לי אימייל, על מנת שאשלח אליו את התמונות. אך הסכים שאפרסם את תמונות המגפיים כולל את תמונותיו הוא

אין לי דרך ליצור עימו קשר, כך שלא זכיתי לאישורו של הטקסט, ומקווה ומאמינה שאם היה קורא את מילות הפוסט, הוא היה מאשר אותו בשמחה

כמה שעות לאחר מכן גוגל מהיר מבהיר לי כמה דברים חשובים

מגפי סֶנד­רָה נעשים בעבודת יד, ורבים מהן עשויים עורות בהדפס דמוי נחש בשילוב עם רקמה, חירור או הטבעות חום. חלקו התחתון של המגף של אפלבאום עשוי עור בהדפס נחש, חלקו העליון של המגף, באיזור השוק, מעוטר בהטבעת חום

 תמונות נוספות מאתר סֶנד­רָה

 

 

סֶנד­רָה מייצרים מגפי בוקרים ומגפי רכיבה לנשים ולגברים החל משנת 1913, עת חזר אנדראס סֶנד­רָה מארה”ב לספרד ופתח את החברה. מגפי סֶנד­רָה מגלמים את העולם הגלובאלי של אז והיום: מיתוס אמריקאי של כיבוש השממה (והאינדיאנים, פן עצוב ואכזרי בהיסטוריה), התשוקה לזהב במערב הפרוע, בשילוב עם  הידע הספרדי של ייצור מגפיים, והאהבה לעיצוב ולחומרים טבעיים

קאובוי גרסת סנדרה. התמונה מאתר החברה

ובועז אפלבאום? קצרה היריעה

“אאוטסיידר” הינה הכותרת של פואמה שהוא הקדיש לעצמו בספר השירה שלו “בלוואר”, שירים שצמחו משדרות רוטשילד

למה אאוטסיידר? לדברי אפלבאום, בראיון למעריב ב 2014, זה בזכות גולדה אשר קראה לו “הקומינסט”, מכיון שבתחילת שנות ה 70 התנגד למסמך אשר בלם את הסיכוי להסדר עם מצריים

בועז אפלבאום כיהן כראש לשכת ראש הממשלה שמעון פרס, הם עבדו יחד כתריסר שנים, מקריאה מהירה נוצר הרושם שלשניים הייתה, או עדיין, מערכת יחסים סבוכה ועשירה של שיתוף פעולה והערכה איש לרעהו יחד עם ניגודים והבדלים, ניגודים אשר יצרו מתח המניע לפעולה. באותו ראיון למעריב אומר אפלבאום ש”לא הייתי מספיק אלגנטי לטעמו, שמעון פרס התקשה לשאת את הבוטות הוולגרית שלי…לקחתי על עצמי את תפקיד השוטר הרע, הייתי המנוול של פרס

איש רב גוני ורב ממדי הינו אפלבאום

פוליטיקאי, איש רוח, משורר, האלגנטיות שלו מוטלת בספק ומתובלת בשחצנות חיננית, איש עשיה אשר התניע מהלכים מהותיים מתוך עולם הפוליטיקה המקומית

פעל רבות למען שיפור מעמדם של הסופרים בארץ, היה נשיא המכון הישראלי לקולנוע, ועבד כיועץ הכלכלי לשר התעשיה, המסחר והפיתוח חיים בר-לב

הניח את היסודות להקמת “הקרן לעידוד סרטי איכות”, וב 1984 ביטל את הצנזורה על הצגות תאטרון

כיו”ר המועצה להימורים בספורט גיבש לראשונה את התשתית המשפטית והארגונית להימורים על מרוץ סוסים בארץ. בועז אפלבאום פרסם מאות רשימות בעיתונים הגדולים במדינה ושבעה ספרי שירה ופרוזה, אחדים משיריו הולחנו, חלקם זכו לביצועים של מתי כספי, בועז שרעבי, הגבעטרון ועוד

אחרי התיאור התמציתי של העשייה המגוונת של בועז אפלבאום, אני תוהה עכשיו איך לסיים את הפוסט הנ”ל

אולי בציטוט הפתיח של שירו – אאוטסיידר

גם פגסוס בין סוסים

רוצה כך סתם לדהור

אז-מה אם למוטת כתפיו

קשורות כנפיים?

ואני נשארת עם המחשבה מה אם נעלינו היו מכונפות?

והיינו מרחפים מעל העיר, כמו בסרט מלאכים בשמי ברלין?

ואולי ברוח השיר, אוהבות הנעליים להיות הן ורק הן

לבעוט ולבטוש באדמת הטרשים

אין להן צורך בכנפיים, הן הרי ירוממו את הנעל אל מעל לאדמה

ואז חלק ממהותה תתבטל לעד