אוצרת הסטילטו שהתחתנה יחפה

English

פער. רווח. מחסור. תשוקה. כמיהה

הסטילטו ממלא את כל החלל הגועש הזה

שמונה ס”מ של תשוקה

עשרים ס”מ של כמיהה לגובה

ארבעה ס”מ של לרצות עוד

גם אני רוצה עוד

להציג. ליצור

להיות מוצגת אולי?

אז הנה אני, כותבת בלוג

מילים שעוטפות רעיונות, אנרגיה לא מתפרצת אשר זולגת אל הדף במקום אל חלל התצוגה שבגלריה

בתמונה מעל: רעיונות ונעליים: האם אפשר לנעול את הנעל או שהנעל נעולה

כששמעתי לראשונה על סנדרום סינדרלה

לשניה  נעתקה נשימתי

ואז נשמתי לרווחה

אני לא שם – צעק איזה קול עלום בראשי

אני מעצבת עבור חברות אחרות

לא יצרתי עד כה קו אישי עם אמירה ברורה וחדה

אבל

יש לי את כאן

את המקום הזה

הבלוג, אליו זורמת אותה אנרגיה

אשר לא תמיד מנותבת לחומר, אובייקט, גובה

עקב, עור, דבק, מסמרים ונוצות, צבעים וצורות

התשוקה לגשר על פער, על הבלתי מושג

קיימת גם בסיפורה של יערה קידר, אוצרת התערוכה

שמזה שנתיים לא נועלת סטילטו לאחר נפילה מלאת הוד, הדר וכאב מנעלי עקב

יערה תלתה את העקבים ועברה לחגוג את החיים

בשטוח

מגע ברור עם הקרקע – סוג של אמינות

יציבות ונוחות

הם הנר לרגליה כעת

אך טיבם של רעיונות ותשוקות לא לנוח ולא לשקוט

והעיסוק האינטלקטואלי והיצירתי באוצרות של סינדרום סינדרלה

סיפק ליערה את מנת הדרמה והקסם לה היא זקוקה כמו אוויר לנשימה

דרמה? תמימות מדממת, עיצוב מאיה מימון-פרידמן, ביה”ס הגילדה. “כשהתחלתי לחקור את הקוסם מארץ עוץ, גיליתי שדורותי המצטיירת כדמות של ילדה תמימה יוצאת למסע הרג על מנת לשוב לביתה” – מספרת מאיה אותה אני מכירה מקורס טרנדים שלימדתי בגילדה. “נזכרתי בתמונה מרתקת ומפחידה בו זמנית, שצילמה הצלמת בריט בנטין, אשר נחקקה בזכרוני”. בריט בנטין מחפשת ומאפרת ילדים כדמויות מפחידות מסרטים, בודקת את גבולות התמימות והפחד בילדות ובחיים

הראיון עם יערה קידר

נדחק אל תוך לוח הזמנים העמוס שלה בעת ביקורה בארץ

שעה לפני פתיחת התערוכה

מסביב הצוות עדיין עומל על סידורים אחרונים ואירגון הגלריה

ויערה, המנצחת על כל האנסמבל הזה, מפנה מזמנה כמה דקות יקרות מפז לשוחח איתי

שלי: רגע שבו נעל סטילטו שלך הפכה עבורך ליותר מנעל, רגע שקרה בו משהו מיוחד

יערה: התחתנתי יחפה! לא היה לי נוח בנעלי העקב שנעלתי, וכמה דקות לפני החופה הורדתי את העקבים, למורת רוחה של אימי
אני: הקדמת את ג’וליה רוברטס 🙂

Embed from Getty Images

בתמונה למעלה: ג’וליה רוברטס אשר הסירה את נעליה לפני שעלתה על השטיח האדום בפסטיבל קאן האחרון ביטאה, בדרך זו, את תמיכתה במחאה נגד הדרישה שנשים יינעלו נעלי עקב – אם במקומות עבודה ואם בפסטיבל קאן

שלי: כשעובדים על פרוייקט יצירתי ישנו רגע של “קליק”, רגע של קסם, שמבינים משהו שלא יכולנו להבין בהתחלה. האם היה לך רגע כזה בתהליך העבודה על התערוכה, ואם כן – מה היה בו ברגע הזה

יערה: כשהתחלתי לא ידעתי איזה נושאים ותכנים יעלו בתערוכה. הפניה למעצבים הייתה מאוד פתוחה, אמרתי להם “תתייחסו לנושא בכל דרך שנראית לכם – תהיו ביקורתיים, או לא ביקורתיים, תגידו שסטילטו זה מדהים או לחילופין שסוף העולם קרב – תעשו מה שבוער לכם” הגיעו עבודות מדהימות מבצלאל, משנקר, מהגילדה שעשו תחרות

באופן טבעי נוצרה חלוקה הרמונית לנושאים, ואז הבנתי שיש בסיס לתערוכה, שיש מסלול, וכך נוצרה החלוקה לארבעה נושאים בתוך התערוכה

החדר הוורד המתייחס לאגדות ילדים, האם האגדות אכן מתוקות כפי שהן נדמות לנו

החדר הירוק המציג נעליים הלוקחות את המושג גובה לגבהים חדשים

החדר הלבן המפגיש אותנו עם הפן האמנותי של נעליים, איפה מסתיימת הנעל ומתחילה האמנות

והחדר השחור – חדר הפטיש הבוחן את הכאב והכוחניות שקיימים בנעליים

החדר לבן, הנעל וורודה. נעל פלמינגו בעיצוב קובי לוי. חומרים: עץ, עור, מתכת. צילום: שי בן אפרים

דבק ודגים, נעל בעיצוב מור כפיר. צילום: ארנסטו אייזנר

החדר הירוק. סנדל “סינדרלה שלנו” בעיצוב טל ארבל ואלסדנרו בריג’נטי למותג נורמן אנד בלה. חומרים: שרף, הדפסת תלת מימד. צילום בר שריר

 החדר השחור, “להכנע לקונסטרוקציה”, עיצוב אלכסנדרה רודשטיין לבצלאל

שלי: האם זיהית מאפיינים ישראליים שעלו תוך כדי עבודת האוצרות, או שהתכנים הם בעיקר אוניברסאליים, גלובאליים?

יערה: אני חושבת שלכולם היום, כלומר כל מי שמחובר לתרבות פופולרית מערבית, יש תפיסה גלובלית לגבי נעלי עקב

זה נכון שבישראל יש חיבה גדולה מאוד לנעליים שטוחות, אבל בכל זאת ברוב האירועים היום גם בארץ תראי כמות לא מבוטלת של נשים בנעלי עקב

יחד עם זה אני חושבת שבגלל שזה לא משהו שנשים נועלות כאן ביום ביום, ותרבות הלבוש שלנו קצת יותר קז׳ואלית, אז גם למעצבים קל יותר לראות בנעל הזו אובייקט, מאשר פריט לבוש, ולנטרל ממנו את אלמנט הנוחות והלבישות ולהתמקד בעצם בצד האמנותי שהנעל מאפשרת להביע דרכה

סוריאליזם במיטבו. עבודות של אביגיל טלמור ותמי בר-לב שהוצגו בתערוכה. מתכתבות עם סמלים אייקונים כמו הכובע שעיצבה סכיפרלי ופסל החירות

מימין למעלה ובכיוון השעון: עיצוב של אביגיל טלמור, אלזה סכיפרלי, תמר בר-לב ופסל החירות בכבודו ובעצמו, בתהליך ההתהוות וההרכבה

אני : נעל סטילטו מהאוסף הפרטי שלך שאהוב עליך במיוחד

יערה: לא סטילטו אלא פלטפורמות של פראדה בגובה 20 ס”מ מהקולקציה היפנית, 2013. גם איתם יש לי יחסי אהבה ופחד, וכרגע לא מעיזה ללכת איתם, אולי אחזור לנעול אותם בעתיד

שמונה דקות הראיון חלפו ביעף

ראשוני האורחים כמעט והתחילו להגיע. יערה היתה עסוקה בליישר פינות נסתרות של שילוט ופרטים נוספים – דייקנות ופרפקציוניזם אשר לדבריה גם הוא מסב לה הנאה מרובה. כי בנעליים כל מילימטר קובע והשמיים הם הגבול
נשארתי עם מחשבותיי – האם ואיזה נעלי סטילטו, או עקב, עיצבתי אני בעבר

לקריאה נוספת על התערוכה הפוסט הקודם המתאר את ערב הפתיחה

תערוכת “סנדרום סינדרלה” מוצגת עד סוף אוגוסט בגלריית החווה בחולון

אני אשמח (מאוד) לשמוע ולקרוא את תגובתכםן, מוזמנים לכתוב, לספר ולשתף בסיפורים אישיים שקשורים לנעליים ושאר זכרונות וחוויות