היסוס עקר נעקר
משפט נתלה
באוויר
כל צליל, פסיק
כל נקודה, פסיק
זאת שנאמרה
זאת שנשברה
זאת שבחלל
נשארה
רצף מילים
הפסקה, נקודה
שקט, מהומה-מאומה
את המילים האלה כתבה אאידה מלמן, אמו של בן זוגי דֶוָוה, אשר הלכה מאיתנו החודש. הן נכתבו יחד עם שירים רבים נוספים על גבי מעטפות ופיסות נייר שונות, בכתב ידה, בעברית
דֶוָוה מספר שאמו התעניינה יותר ברווח שבין המילים, מאשר במילים עצמן
ואהבה את התחושות והזכרונות שחפץ מעורר בנו יותר מאשר את החפץ עצמו
אאידה הייתה אמנית, בנפש ובעשייה, נפש חופשיה, אצילית, קשובה, מסוג האנשים שמעגל המכרים שלה היה מתייעץ איתה, משתף אותה בלבטיו ובחלומותיו
היא למדה בבצלאל, מזמן, בשנות ה 50, ציור, פיסול ויצירה היו חלק בלתי נפרד מחייה והיא זכתה להכרה בכשרונה, הציגה בתערוכות יחיד וקבוצתיות, בארץ ובחו”ל וזכתה במלגת לימודים לסורבון, בפאריז. בשנים האחרונות כתבה ועבדה על ספר שירים בספרדית, שפת ילדותה. השירים בעברית הצטרפו וליוו את התהליך
הייתה בת למשפחה אשר ידעה נדודים ברחבי העולם ובחרה לעלות לארץ מצ’ילה, ב 1949. הדרך התארכה, והספינה בה שטו לארץ אאידה, אחיה וגיסתה הגיעה לנמל חיפה ב”יום שבו המלחמה הסתיימה” כפי שדודה האני מספרת
את כל זאת ועוד למדתי בשבעה
את אאידה הכרתי בשנתה האחרונה, היא לא הייתה במיטבה, הכרתי אותה מתוך הסיפורים של דווה יותר מאשר מתוך קשר ישיר
בזמן השבעה הבית התמלא בצילומים משפחתיים מתקופות שונות. מכתבים. ביקורות על תערוכות בהן אאידה הציגה
זו התמונה הראשונה שראיתי בשבעה, אחרי ההלוויה
התמונה עשתה לי וואו גדול בלב, הרגשתי שזו הפעם הראשונה בה אני פוגשת את אאידה, רואה אותה, פיסות סיפורים החלו להתחבר לכדי דמות שלמה, ויכולתי לראות את שנסתר מעיני תקופה
אאידה מלמן בפאריז, מחשבות ונופים
למעלה: אאידה ובן זוגה האמן נפתלי בזם בסטודיו שלהם בשוויץ
למעלה: אאידה, מימין, בפתיחת תערוכת יחיד שלה בגלריית צ’מרינסקי
בפתיחת התערוכה, עם זר פרחים ביד
אאידה, חופש ורוח גם
למעלה: אהבתי את המבט השובבי, כל כך הרבה חיים ואנרגיה
עוד אחת מהתמונות האהובות עלי, אאידה מלמן בצעירותה בצ’ילה. ים, זוויות צילום ושמש
למעלה מימין – אאידה מלמן ואמה רבקה. משמאל: אאידה
אאידה מלמן ואמה רבקה בסנטיאגו, צ’ילה
תמונה אהובה עלי, הבית של משפחת אייזנר – משפחתה של אאידה, בסנטיאגו, צ’ילה. במרכז על השולחן תמונה ממוסגרת של אאידה
אאידה, מימין, עם חברה
מבקרים, ומפגשים
חשבתי לספר את סיפור השבעה, לתאר את המבקרים ואת המשפחה דרך תיעוד נעלי המבקרים. והתלבטתי
האם זה נכון, מכובד, הילכתית, רוחנית
את ההיסוס והמבוכה שלי אפשר לראות במיעוט התמונות, צילמתי ותיעדתי מעט מאוד מהאורחים והמנחמים הרבים שהגיעו לביתנו ולמשפחה
ליאת אשד קמאי, מפיקת סרטים דוקומנטריים, נועלת נעלי בנג’י
נוחות, וספורטיביות. בן הדוד נורמן ואשתו איילת, נעליים, אנשים והמון סיפורים
למעלה: ובת הדוד סינטיה גם. שיחה, וזכרונות
השלושים, פוגש את ט”ו באב
השבוע ימלאו 30 למותה, ונעלה לקברה
התאריך של ה 30 הוא ט”ו באב
אחיו החרדי של דֶוָוה מסביר ששמחה דוחה עצב, ולכן לא יאמרו קדיש על יד הקבר
ואני חשבתי לעצמי שגם בלכתה אאידה רצתה לשמח
ואני בוחרת להציג כאן דיאלוג זוגי שלנו, של דֶוָוה ושלי
למעלה: נעליים של דֶוָוה, סנדלים שלי
אני אסיים במילים אופטימיות, כפי שאני מאמינה שאאידה הייתה רוצה, לאהבה ולחיים מלאי חַיוּת
אאידה מלמן, יהי זכרך ברוך
הצילומים המשפחתיים מאלבום התמונות של משפחות מלמן ואייזנר. צילומי הנעליים: שלי לואיס. סנדלים אדומים בעיצוב שלי לואיס עבור חברת נעלי יוּפִּי
ואם בא לכם.ן לקרוא על עוד מפגשים שהתחילו בנעליים והתפתחו לכדי סיפור מעניין, מוזמנים.ות לקרוא עוד כאן וכאן
אני אשמח (מאוד) לשמוע ולקרוא את תגובתכםן, מוזמנים לכתוב, לספר ולשתף בסיפורים אישיים שקשורים לנעליים, זכרונות וחוויות, חיים ושמחות
uncodedstepsdotcom 
שלי – אני חושבת שזה מקסים שהחלטת להנציח אותה דרך זוית המבט שלך.
LikeLiked by 1 person
הי שלי, תודה רבה. זה איכשהו ‘זרם’ להנציח אותה כך, כנראה משהו באישיות שלה… תודה
LikeLike
שלי אהובה כל פוסט שאת כותבת מדהים אותי מחדש, את כותבת בצורה כל כך ציורית שאי אפשר שלא ״לראות״ את הסיפור שלך, לשמוע אותו ולהתחבר אליו ממש כמו שמרגישים כשיושבים בקולנוע בחושך מול מסך ענק וסאונד ושוקעים לתוך סיפור ממקום אחר.
תודה על פוסט נפלא, משתתפת בצערכם וכמו שכתבת בסוף הפוסט, לזכור מתוך שמחה זה לשמר חלק מהחיות של אותו שאנו רוצים לזכור.
יהיה זכרה ברוך
LikeLiked by 1 person
הי צביה, תודה על המילים היפות, ועל התיאור הציורי של החוויה שלך בעת קריאת הפוסט… תודה . אני מסכימה עם התיאור של ”שמחה זה חלק של אותו שאנו רוצים לזכור” – מאוד יפה, תודה
LikeLike
איזו אישה מיוחדת מלאת יצירה והשראה. יפה כל כך. חיבוק אהובה. תודה שאפשרת לנו להציץ לעולמך ולעולמה.
LikeLiked by 1 person
שלי יקרה. מרטיט אני חושבת שתהיה המילה הנכונה לתיאור. זה כל כך מרגש לראות בעיניים ובחיות של אשה רצון לטרוף ולהטרף על ידי החיים. הדרך בה נקשר המוות עם החיים ועם חג האהבה נפלא. ונעלים מספרות סיפור מכובד של שבעה לא פחות מפרצופים. הם אלו שנושאים אותנו לאורך חיינו. דווקא מעניין איזה נעלים אאידה נעלה. אשה נעלה נעלה נעלה. נשיקות
LikeLiked by 1 person
שלי , הפוסט הזה הוא מופת וחגיגה של החיים. כשסבתי הלכה לעולמה, אני זוכרת שבאתי להיפרד ממנה בביתה הקטן. והסתכלתי על כל החפצים שלה בביתה שהיו נוף ילדותי . על כל התמונות שנלקחו במשך כל חייה וחשבתי לעצמי לאן ילכו כל אותן תמונות. תיעוד של חיים שלמים שבטח יעלם מתישהו. ואז הבנתי שהחיים של סבתא שלי טמונים בי, בליבי ובגופי כמו שם בליבם של אימי ואחי ודותי. החיים שלה לא נעלמים כשהיא כשהיא נפטרה, הם ממשיכים לפעום בכל מי שאהב אותה גם אחרי לכתה. מדהים לראות איך החיים של אאידה נטמעו לתוך תוכך אחרי לכתה.
פוסט מופת מבחינתי.
LikeLiked by 1 person
הי כרינה ותודה על התגובה המרגשת ומלאת החיים. אני מתחברת לרעיון, או לתחושה, שגם דברים שלא קיימים באופן פיזי או מוחשי קיימים בנו, מוטמעים בנו. חפצים למשל מעוררים את תשומת הלב שלנו לזה, הם ייחודיים, חלקם יצירות ומכתבים, ובאמצעותם אנחנו משמרים קשר, זכרונות ועוד. יחד עם זאת יש משהו שהוא הרבה מעבר…
תודה רבה על המילים כרינה
LikeLike
וואו פוסט מקסים שמלמד בעיקר כמה חיים יש לנו בין הלידה למוות. פתאום חשבתי שהייתי שמחה להכיר את אאידה ולשבת איתה לכוס קפה. יש לי תחושה שיש לה המון סיפורים מעניינים ותובנות חיים . תודה על השיתוף.
LikeLiked by 1 person
שלום מיטל ותודה על התגובה, היא מחזקת אצלי את התחושה של קרבה בין אנשים סביב זכרון, פרידה, סיפורים והחיים 🙂 גם אני הייתי שמחה לשבת איתה לקפה
LikeLike
שלי יקרה, כ”כ שמחתי ( שמחנו, כולנו) ) להכיר אותך כשבקרנו אצלכם לאחר ההלוויה ! גם אם הנסיבות היו כאלו. אני מתרגש מרגישותך ומיכולתך להתחיל בנעלים ולהפליג למחזות רחוקים. מקווה שעוד נתראה הרבה. שמחתי לראות את הצילומים של אאידה , אני מאחל לי לזכור אותה כך , מלאת חיים. חיבוק מה”בן דוד” נורמן
LikeLiked by 1 person
הי נורמן ותודה על התגובה, היא גורמת לי להרגיש את הקשר בין האנשים ובני המשפחה, סביב זכרה של אאידה, והמפגשים שנוצרו. גם אני שמחתי להפגש, וד”ש לאיילת
LikeLike