ג’ירפות בנעליים – קול הקמפוס

כששמעתי שקול הקמפוס נסגרת ליבי החסיר בִּיט

הייתי מחוברת לתחנה הזו בהזנה תמידית של ויטמינים ושאר חומרים מופשטים משני תודעה ותחושה – מוסיקה

סגירתה של קול הקמפוס יצרה אצלי את התחושה שב 31.8 מכבים את כל המוסיקה בעולם, או כמו שבן זוגי דֶוָוה אומר – כאילו דיוויד בואי מת עוד פעם

 

האמת היא שהפוסט הראשון שלי בבלוג היה ראיון עם שדרנית קול הקמפוס! לפני שנתיים בערך הקשבתי לתוכנית דיוטומה של פרופ’ לידיה אמיר, ופתאום היה לי “אה-הא מומנט” , כשהבנתי איך אני רוצה שהבלוג שלי יהיה

נעליים מתוך הפוסט ראיון עם פרופ’ לידיה אמיר – מתי נעל מפסיקה להיות רגילה והופכת לקומית, למצחיקה

אפילו אחי אילן לואיס שידר בתחנה! הייתה לו תוכנית לילה בשם פלאייר קוקוריקו, שהשאירה אותי ערה בלילות

סגירתה של קול הקמפוס מזכירה עוד תוכניות ותחנות נפלאות שהלכו לעולמן והשאירו מאחוריהן וואקום וגעגוע ענק בלב

למשל הקצה ששודרה בגל”צ

ותחנתו של אייבי נתן

The Voice of Peace

אשר הטביע את המושג האלמותי

From somewhere in the Mediterranean

עד שתחנתו טבעה בים המאבקים וההתמודדויות

ואי אפשר בלי להזכיר את סגירתה השנה של רשות השידור, השפעות הסגירה כבר נותנות את אותותיהן בשטח, ומן הסתם בעתיד נוכל להבין יותר, מה המשמעות של השינוי הזה

סגירתה של קול הקמפוס מרגישה לי כמו כתובת שקופה שכבר הרבה זמן כתובה על קיר אקוסטי שמסתיר את הסאונד

לאחר ההלם הראשוני, ושאכטה של חמצן לריאות כדי להתאושש

ורגע לפני שהתחנה נסגרת

החלטנו בן זוגי ואנוכי לנסוע לבקר בתחנת קול הקמפוס

לנסות לשמוע, להבין, לחוות

עצם הפעולה גרמה לנו להרגיש שאנחנו לא לגמרי עומדים מנגד

מחרישים אל עוד חדשה מרעישה ולא כל כך מגניבה

אפשר לראות בזה סוג של רדיו תרפיה

: )

הגענו בזמן שהתוכנית “נפוליאון” שודרה. מאחורי המקרופון – לאון פלדמן*, שדר וותיק אשר משדר בתחנה משנת 1997

הוויב: קול לגמרי

ההומור: מתוחכם

האווירה: משפחתית

משקה הבית: בירות

גם ג’ירפות נועלות נעליים

מחוץ לאולפן מחכים יאיר קז וגלעד כהנא מ”הג’ירפות” לעלות לשידור

ואנחנו נוחתים בהדרגה, נכנסים לאווירה

גלעד כהנא ויאיר קז עולים לשידור, “בפעם הראשונה ששמעתי את קול הקמפוס זה נשמע לי כמו טעות” מספר גלעד, “אבל זו הייתה טעות שהייתה טובה לי”. בהמשך הם מעלים זכרונות מהפעמים הרבות שהם היו בשידור בקול הקמפוס, “לפחות 106 פעמים, ותמיד היה מישהו שהביא בירות” הם מספרים

לג’ירפות יש אלבום חדש “מי שלא חולם, כועס” ומופע ההשקה יהיה ב 14.9 בבארבי

לא יכולנו בלי נעליים כמובן

תפסנו את יאיר קז מהג’ירפות לשיחה קצרה על נעליים ודברים שברומו של עולם

יאיר קז מספר שהוא קונה נעליים לפי הנוחות, מותגים לא מעניינים אותו כלל. “בדרך כלל יש לי זוג אחד שאני חורש עליו, עד שהוא מתפרק, ואז אני קונה חדש, הוא אומר. בכלל , אני הכי אוהב נוחות. להיות בבית למשל זה האידאלי בעיני”. דֶוָוה אומר שאם כך, הכי מעניין זה לדעת איזה נעליים הוא נועל…. בבית

יאיר: נעלי קיפי! מנובמבר ועד פברואר אני נועל רק נעלי קיפי. פעם בטעות הגעתי איתן להופעה, ועליתי איתן לבמה

לי זה נשמע מגניב לגמרי, אבל יאיר מספר שקצת פחות – “הופענו עם חליפות, ואני הייתי עם נעלי קיפי, זה לא כל התאים….”. ההמלצה שלי: פעם הבאה תנסה נעליים א-סימטריות, זה יכול לזרום יותר

לא יכולנו לפספס את גלעד כהנא שהסתובב בתחנה עם סטייל טבעי של רוקיסט

לשאלתנו “מאיפה הנעליים” גלעד לא מסוגל להשאיר אותנו עם סיפור פשוט, וגם בשיחה אגבית מפגין את הכשרון הטבעי שלו לשנינויות והמצאות

הורדתי אותן מאדם שמת, מספר גלעד, ממש טקס חליצה מוסיף דֶוָוה

בעצם, הוא לא מת, משדרג גלעד את סיפור הנעליים, פשוט הסרתי ממנו את הנעליים

או ת’כלס, במילים פשוטות וישירות – קניתי אותן באאוטלט בהדר יוסף

נשארנו עם עובדות משודרגות, וכמה תמונות

בהמשך שוחחנו עם נמרוד הלברטל

נמרוד שמשדר בתחנה משנת 2010, מספר על ההתפתחות האישית שהוא עבר כשדר בקול הקמפוס “אני מגלה עניין בהרבה דברים במקביל, ואז ננעל על סגנון מוסיקאלי מסויים, צולל לתוכו עד שאני ממשיך הלאה” הוא אומר. “כמה שאצלול, אחקור ואחפש, תמיד אגלה עוד ועוד מאותו סגנון. זה אין סופי. ואז לאחר תקופה משהו מצית בי עניין לכיוון מוסיקלי אחר, ושוב אני יוצא לטיול ומגלה עולמות חדשים”. א

“קול הקמפוס ליוותה אותי בכל אותם מסעות” הוא ממשיך, “היא איפשרה לי לפתח ולבטא את האהבה שלי למוסיקה”. “התחלתי מפוסט רוק, פוגרסיב, בהמשך גיליתי את המוסיקה האקספרימנטלית,  אני ממש זוכר את הרגע , הקשבתי לתוכנית של גיא דוביוס בקול הקמפוס, ושמעתי משהו שקט שקט, שנשמע כמו חללית מרוחקת שמשדרת איזה שדר סודי, וזה פשוט העיף אותי, אמרתי ‘מה זה הדבר הזה לעזאזל’. ואז התחלתי עם כל מיני משאפּ’ים ומיקסים בלייב, והלכתי עוד יותר ויותר לקצה ולמופשט ולאקספרימנטלי עד שהגעתי לשלב שאני מרכיב סטים מכמה סאונדים. ומשם עברתי לפוסט פאנק. רק ככה מגלים דברים, אהבה וסקרנות הם הדלק, כי בסופו של דבר אדם צריך לחפש את המוסיקה של עצמו, והתקופה הנוכחית, של האינטרנט מאפשרת לנו לגלות עוד ועוד”. דווקא בגלל זה צריך את קול הקמפוס, דֶוָוה אומר, מעין ‘מורה נבוכים’ בתוך אוקיינוס אין סופי של מידע. צריך חללית שתדע לקחת אותנו הביתה

ומה נמרוד נועל

פלדיום אדומות. “אהבתי שהצבע שלהן לא 100% אדום, שהצבע קצת ‘שבור’. גם בנעליים אני מתחבר כל פעם לסוג מסויים של נעל, ואז הולך רק איתן. עכשיו אני בתקופת הפלדיום של חיי, לפני כן הלכתי רק עם וואנס” הוא אומר

ה-שאלה שכמובן סיקרנה אותנו במיוחד הייתה “למה”, למה התחנה נסגרת. “זה היה צפוי”, מספר נמרוד, “המחלקה לתקשורת נמצאת בתהליך ארוך של קיצוצים, ואותנו השאירו לסוף”. לשאלתנו כמה אנשים נכנסים לאתר בחודש, באופן מפתיע נמרוד לא ממש ידע להגיד.  זה נשמע לנו קצת לא הגיוני שמישהו יוותר כך על כל הטוב הזה – אתר עם אלפי עוקבים בחודש, ממש נכס דיגיטלי, ודווה תוהה האם יש מישהו שקצת נמאס לו שכל הפוטנציאל הזה כל כך חינמי. הרי אפשר להעביר את קול הקמפוס לפלטפורמה רווחית יותר. כנראה שקול הקמפוס תחזור לחיים עם שם אחר ובמבנה חדש, ואנחנו בעיקר מקווים שזה יהיה במהרה

ניסיתי לראיין את לאון בטלפון והוא התגלה כסרבן הראיונות הראשון שלי, מזל שהוא היה החריג באווירה הפתוחה והמקבלת שאפיינה את הביקור כולו ואת קול הקמפוס. אולי בגללו סוגרים את קול הקמפוס?? א

עוד תמונות, חלק מהסאונד הויזואלי מסביבנו בקול הקמפוס

Shelley Lewis, from somewhere in the Middle East

צילומים: דווה מלמן, שלי לואיס

אני אשמח (מאוד) לשמוע ולקרוא את תגובתכםן, מוזמנים לכתוב, לספר ולשתף בסיפורים אישיים שקשורים לנעליים ושאר זכרונות וחוויות