English

עידית ברק

מעצבת אופנה ומרצה בכירה במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר

שבע שנים לקח לעידית ברק לעבד את הביקור שלה במקדש הנעליים

Shoe Salon Bergdorf Goodman

לאובייקט מעוצב המבטא את הדואליות העזה שהיא חוותה באותו הביקור

ברגדורף גודמן שבשדרה החמישית בניו יורק הינו היכל נעליים יוקרתי אשר ‘זורק’ את הנכנס או הנכנסת בשעריו לזמן אחר ולמימד אחר

בסלון אשר נפתח לראשונה בשלהי המאה ה 19, הזמן כאילו קפא מלכת, אך התשוקה והיופי רלוונטים ודרמטיים כתמיד

Embed from Getty Images

אני נועלת רק נעליים שטוחות ונוחות – מספרת עידית – ולמרות שאני מודעת לקסם שנעלי העקב מטילות על נשים, עדיין הרגע ההוא מול נעלי לבוטין בהיכל הנעליים הפתיע וטלטל אותי. אמרתי לעצמי  –  וואו, אני חושקת בזה בצורה בלתי נשלטת

מדדתי אותן. בקושי יכולתי ללכת איתן, ועדיין התשוקה לנעליים הציפה אותי

בסופו של דבר לא קניתי אותן

אני חושבת שנשים מתייחסות לשיקולים של נוחות ונחשקות ביחד. כל אחת יוצרת את התמהיל, את התשובה האישית שמתאימה לה – עד כמה אני מוכנה לסבול בשביל היופי הזה? יש שיהיו מוכנות לסבול מעט מאוד אם בכלל, ויש שירצו לנעול נעליים נחשקות למרות שאינן נוחות – בגלל שהנעליים עונות לאותה תשוקה שחוויתי גם אני באותו ביקור

Embed from Getty Images

אנחנו רוצות להיות בריאות ככל שאפשר, אך בנסיבות מסויימות בוחרות במידה מבוקרת של נכות – על מנת לתת מענה לרצונות אחרים שלנו, להראות סקסית, להיות נחשקת, להאריך את הגוף, להכניס את הגוף למתח מסוים אשר יוצר ריגוש

בעבודה שעידית הצגיה בסנדרום סינדרלה היא רצתה להתחקות אחרי הקוטביות שבסטילטו – הבעייתי והיוקרתי – וליצור בינהם מפגש פיסגה

 קבי-הסטילטו שהציגה הנוגעות בנושא באמצעות הומור שחור עם עיטורי זהב: סוג של נכות אבל נחשקת בטירוף

הקביים מתכתבים עם מאפיינים המזוהים עם נעליים בעיצוב לובוטון, המעצב נעלי עקב יוקרתיות בעלות  תחתיות סוליה בצבע אדום. הקביים עשויים עור שחור מבריק תפור ביד, וחלקו הפנימי צבוע אדום עז. סוגרי הפרפר שעל הקביים מצופים בזהב 24 קראט

למעלה: קביים בעיצוב עידית ברק, פרפרי זהב סוגרים פינה שחורה. צילום: שלי לואיס מתוך התערוכה

הקביים פורקו וחוברו מחדש בעבודת נגרות

חלקו התחתון של הקב עשוי מחתיכת עץ זרה אשר חוברה לחלק העליון והמקורי של הקב, מעשה ידי אומן כך שהמעבר בין החלק המקורי לתוספת אינו ניכר

תחתית הקב המעוצב, החלק אשר נוגע בקרקע, הינו קטן מאוד, באורך ורוחב 12 מ”מ בלבד, ואליו מודבק גומי קשיח אשר משמש כבסיס גם בנעלי עקב אמיתיות

יצירת הקב, אשר עובר טרנפורמציה לאורכו מאביזר רפואי לנעל עקב, נעשה בשיתוף עם המעצב התעשייתי יניב קדוש. יחד פירקו והרכיבו את הקב על מנת לשלב את שני העולמות לכדי אובייקט הקורא תיגר על תפיסות מקובלות של נוחות, נכות וסקס אפיל

דנ”א וורוד עם נצנצים

שלי: האם הכרת את המושג סנדרום סינדרלה לפני התערוכה

עידית: כן. המתח בין ילדות לנשים, והמתח בין נשיות מנקודת מבט שובינסטית לבין נשיות מנקודת מבט פמניסטית מעניין אותי. איפה מתרחש המעבר בין הדמויות האלה, איזה מהן, ובאיזה אופן הדמויות האלה קיימות בי ופועלות בתוכי בחיי היום יום

אני פמניסטית, ניפצנו את התפקידים אשר כביכול מיועדים לגברים ונשים. אנחנו הנשים עצמאיות ואחראיות לגורלנו, ועדיין יש בנו מקום אשר ‘תוכנת’ לחלום על הנסיך שיבוא ויתייחס אליך בדיוק כפי שאת רוצה וחולמת. זה מעורר אצלי שאלות כאשה, כאם, כמורה בשנקר

מצד שני אולי יש משהו ב”רצון להיות נסיכה” שהוא מעבר לחינוך? אני לובשת אך ורק שחור, ואת הבת שלי הלבשתי כתינוקת בבגדים מונוכרמטיים בלבד. ועדיין, כשהיא הייתה בת שלוש היא באה אלי ודרשה ללבוש רק שמלות מסתובבות ואמרה לי שהצבע האהוב עליה הוא וורוד. היום דרך אגב היא כבר חזרה ללבוש שחור, מביאה נחת לאמא, היא צוחקת

שלי: כשעבדתי בנעלי נמרוד ועיצבתי נעלי ילדים וילדות, היינו צוחקים שזה כנראה בלתי נשלט, ואולי ילדות נולדות עם דנ”א, גן שכתוב עליו וורוד עם נצנצים

עידית: זה באמת בדנ”א כנראה באיזושהיא צורה, לפעמים אנחנו יכולות להילחם בזה, ולפעמים פשוט לאפשר לנו להיות ילדות קטנות שחולמות להיות גדולות

קטנות או גדולות, נכות או נוחות, סקס אפיל או מתיקות חלומית. מה היא בעצם אותה נעל סטילטו

הראיון הבא מאפשר לנו הצצה לרגע אל מאחורי הקלעים של העקבים

אורית פרייליך : נעלי רנטגן

ומפירוק והרכבה בואו נמשיך לצלול את המרכיבים הסודיים אשר יוצרים נעליים

אורית פרייליך, מרצה בכירה בחוג לעיצוב אופנה בשנקר –  הציגה בסנדרום סינדרלה צילום רנטגן של נעלי עקב שרכשה ב 2006, בליווי פסקול של נכדתה ששרה שיר ילדים על סינדרלה

הנעליים המצולמות הינם שיחזור של דגם משנות השמונים, ומהווים חלק מהסדרה רפליקה שיצר מיסון מרטין מרג’יאלה, סדרה הכוללות העתקים לנעליים ישנות אשר נמצאות אצלו בארכיון, ואף שיחזור של בשמים מן העבר

אורית: הצילום הוא עדות אילמת שמבהירה את הכאב הכרוך בנעילת נעלי העקב. הצילום למעשה מנכיח ומציג מפורשות את הכאב באמצעות הצגת המסמרים ההפוכים הנעוצים בו

זהו ביטוי ויזואלי לתחושות בכף רגל ובגוף, תחושות וכאב מהם לעיתים אנו מתעלמים

למעלה: נכדתה של אורית פרייליך שרה במתיקות אין קץ

ועוד יותר למעלה, צילום רנטגן מאת אורית פרייליך. האם הנעל עוברת פה תהליך פירוק או ריפוי? ואיפה הרופא או הרופאה? ובכלל, מי פה החולה – הנעליים עם המסמרים או אנחנו הכמהות לכל הגובה הזה

אורית: הדיכוטומיה בין הכאב הויזואלי המומחש בשיקוף הרנטגן, לבין מתיקות קולה של נכדתי ששרה את השיר על סינדרלה ומייצגת את קולן של כל הבנות שטרם עלו נעלי עקב כלל – מעמתת את הנשים הבוגרות עם מה שמצפה לבנותיהן בשתיקה של מי שיודעת

רפליקה במהותה הוא שיחזור של דבר אותנטי שהיה קיים בעבר, והוא המקור. תוך כדי השיחזור המדויק שלו השיחזור הופך להיות מקור, וחוזר חלילה עד אין סוף

הבחירה בנעל מסדרת רפליקה – ממשיכה  אורית – יוצרת מעגלים מהדהדים של שיחזורים והעתקים: הנעל של מרג’יאלה משחזרת נעל מן העבר והופכת אותה למקור, כפי שהאישה המחכה לנסיך משחזרת את רעיון הנישואין והבטחת הגאולה הטמונה בהם – טקס  אשר נעשה שוב ושוב מאז הזוג הראשון שהתחתן

למעלה: מחכה לנסיך? בובת ברבי בין זוג נעליים בעיצוב אן דמולמייסטר בקופסתן המקורית. צילום רנטגן מאת אורית פרייליך

בשיר המלווה את הצילום, נכדתי שרה “סינדרלה שלי היא אוהבת אותי, בקרוב נתחתן ויוולד לנו בן….” המילים הן למעשה מילותיו של הגבר, אשר שר על סינדרלה שלו

שלי: כשהאישה שרה את מילותיו של הגבר, היא למעשה תופסת אחיזה, שותפה לנקודת המבט שלו, אותו מבט אשר משפיע עליה ולעיתים קרובות מגדיר את האישה בעיני עצמה (=עד כמה אני נחשקת, שווה, מה הערך שלי) ובכך היא מחזירה לעצמה את השליטה על דמותה היא

אורית: כן, לשיר באמת יש משמעויות רבות, בדיוק כפי שהצילום מאפשר לי מצד אחד לחשוף רכיבים ניסתרים, ומצד שני מאלץ אותי להעמיק את ההתבוננות בנעליים, בדיוק כפי שרופא בוחן את צילומי הרנטגן ומחפש בהם סימנים. אני למשל גיליתי שהמסמרים שבנעליים שלי עקומים. אני לא יודעת האם היו כך מלכתחילה, או שהתעקמו תוך כדי הליכה

צילום נוסף של נעלי הרפליקה שיצר מרג’יאלה. שפה נסתרת של מסמרים? צילום רנטגן מאת אורית פרייליך

הראיון עם אורית הסתיים. נשארתי עם המחשבה על חשוף ולא ישיר בו זמנית

מצד אחד אורית הזמינה אותנו להתבונן בנעל לאחר שקילפנו אותה משכבות העור והצבע העוטפות אותה, מצד שני היא נותרה מסתורית בעיני המבקרים בתערוכה – הצילום מאפשר התבוננות אל תוך הקרביים של הנעל בזמן שדמותה לא מתגלה בפנינו

ואם אתםן סקרנייםות לראות את השלם על סך קליפותיו ומעטפותיו – מוזמניםות לראות את התשובה במהופך בסוף הפוסט
ולמה במהופך? כי האייטם הבא הוא על נעליים שמטפסות עד מעל הראש

עבודה נוספת של אורית, בשם

C.T. Scan of a Cherub

תוצג במסגרת הפסטיבל לחדשנות שיערך ב 29.9.16 , ותכלול הקרנת וידאו ארט על בתים בשדרות רוטשילד. איזה סוג של צילומים? אני בטוחה שכבר קלטתםן את הכיוון 🙂

הנגטיב של הפוזיטיב – אביגיל טלמור

שיחת הטלפון עם אביגיל טלמור, בעלת המותג

For Those Who Pray

התקיימה בזמן שאביגיל ישבה בסטודיו שלה אל מול נוף תל אביבי הנמשך אל עבר הים, ותפרה באופן ידני פריטים אשר עתידים בקרוב ממש להיכנס לחמש חנויות שונות של קום איל פו

אני תופרת ידנית את כל האובייקטים, מספרת אביגיל. מכל דגם אני מייצרת 15-20 יחידות ועוברת לדגם הבא. כל דגם מיוצר לתקופה מסויימת ובכמות קטנה, למעט 5-6 דגמים שהם “רבי-המכר” שלי, אותם אני מייצרת שוב ושוב

אני לא תופרת קולקציות – אביגיל ממשיכה – אני חלק מאסכולה של אופנה איטית

slow fashion

שרשרת שאריות עור בטכניקות ייחודיות. מתי? כנראה שעכשיו. בעוד שבוע אולי כבר לא יהיו עוד כאלה למכירה

האובייקטים שלי – ואביגיל קוראת לתכשיטים שהיא מעצבת אובייקטים מכיוון שכך ההגדרה שלהם פתוחה יותר – תמיד עשויים שאריות של עור שחור שאני קונה. זה הופך את עבודת העיצוב והתפירה למורכבות הרבה יותר – לוקח הרבה יותר זמן לבחור שאריות. גם עבודת החיבור בין יריעות העור שכל כך שונות זו מזו, דורשת מיומנות גבוהה ופיתוח מתמיד של טכניקות עבודה חדשות

אקולוגיה חשובה לי כצורת פעולה במובן המהותי של הרעיון, לכן אני בוחרת לעבוד עם שאריות עור

אבל למעשה הערך הראשון אצלי במעלה הוא האסתטיקה האישית שלי

כי האסתטיקה היא הביטוי לאמת הפנימית שלי

הקפדה על אסתטיקה המבטאת את תפיסת עולמי זה הרג ובל יעבור מבחינתי

אחרי שנכסתי “לראש” של אביגיל (תרתי משמע במקרה הזה ?:) יכולנו לדבר על האובייקט שהציגה בסנדרום סינדרלה

שלי: האובייקט מתכתב עם פסל החירות, מאיפה הגיע הרעיון, ההשראה

אביגיל: אני גם ציירת, כך שהייתי חצי שנה בניו יורק ב

residency

, בזמן שהייתי בניו יורק דמות פסל החירות ריתקה אותי. המגדר שלה לא ברור: מצד אחד היא נראית אישה, מצד שני הלסת של גברית. היא עטויה מלבושים אשר מטשטשים את קווי המתאר של הגוף כך שלא ברור כל כך האם זו אישה או גבר

מגדר מעניין אותי, וביצירה אני מונעת מהפילוסופיה שמאחורי הדברים

כל עשייה מגיעה מאידאולוגיה פנימית, לכל פעולה יש סיבה מאחוריה

Head over Heels; For Those Who Pray

מתוך התערוכה סנדרום סינדרלה. צילום: גיא גולדשטין

טכניקות עבודה ופילוסופיה שעובדת שעות נוספות: אביגיל טלמור. צילום גיא גולדשטיין

אביגיל ממשיכה: לעטרת הראש של הפסל יש עוצמה: הוא מורכב משבע קרניים אשר פונות לשבעה קצוות תבל, המסר של הפסל הוא שהחירות יוצאת ופונה לכל עבר, לכל פינות העולם

באובייקט שעיצבתי לתערוכה אני מהדהדת את המסר הזה מנקודת עולמי כמעצבת אופנה – הבשורה האופנתית אשר יוצאת מניו יורק

והבשורה שלי היא הגדרה פתוחה ורחבה לאסתטיקה גותית

למה פתוחה? מכיוון שזה קודם כל עניין של שילוב, הדרך בה כל אחד ואחת משלבים את האובייקט שעיצבתי עם הסגנון האישי שלהם

בתמונה למעלה: בת כורה הפחמים מאת אביגיל טלמור – גותיקה אפריקאית בבטן האדמה? צילום: פאבל בולו, איפור ושיער: רפית נוי למאק,דוגמנית: נועם שוהם

אביגיל: וזה מזכיר לי ראיון שקראתי עם לי אדלקורט אשר הוזמנה להרצאות על הקצב הגובר של תחלופת טרנדים. לי אדלקרוט הסכימה להגיע בתנאי שתוכל לסתור את הטענה הזו. במפגש היא החליפה את הבגדים של האנשים זה עם זה, בגדים ישנים ובגדים חדשים כאחד ויצרה שילובים שנראו חדשים ומעניינים. מתוך הם ניתחו והבינו ביחד שגם בגדים שנרכשו לפני שנים נחשבים מודרניים, המראה והסגנון בעיקר מבוססים על שילוב, ופחות האובייקט המסוים

אני יוצרת דגמים שהם רב תרבותיים, מצד אחד הם נראים גותיים, מצד שני הם נראים מאפריקה. הכל שאלה של הקשר, עם מה ואיך את לובשת, עונדת אובייקט או דגם שעיצבתי. אובייקט נתמך בהקשר, בקונטקסט, כדי להיטען במשמעות

שלי: זה מזכיר לי ציטוט של רולאן בארת’ על נעליים שאמר שנעל איננה רק נעל, פריט לבוש איננו פונקציונאלי נטו, מכיוון שאינו נמצא מחוץ לתרבות

ומישל פוקו אמר משהו דומה לגבי מיניות: המין אינו נושא בתוכו אמת חבויה, אם יש לכל אחד מאיתנו אמת חבויה , פרטית ואותנטית הנוגעת למיניותו, היא הושתלה בו על ידי מנגנונים חברתיים

למעשה, הפעולות שלנו נעשות תמיד בקונטקסט תרבותי, להגיד שעשיה כלשהי היא נטו העשייה עצמה, היא לחטוא לאמת שמסביבה – המציאות, התרבות, ההקשר

אביגיל: נכון, גם בציורי ביתני השמירה שלי מתעוררת שאלת ההקשר: האם זהו ביתן שמירה בכניסה לחניון, או במעבר גבול, או בכניסה לכלא? הביתן נטען במשמעויות בהתאם לסביבה בה הוא ממוקם

אנחנו עוזבות לרגע את ההקשר הרחב וחוזרות לדבר על הפרטים המאפיינים את פריט הראש שאביגיל עיצבה

ממבט ראשון, מרחוק, נראה שהאובייקט הוא עטרת שחורה לראש, אך ממבט מקרוב רואים את החלקים השונים, התפרים הגסים והעדינים בו זמנית אשר מאחדים את העקבים לכדי מעגל

אביגיל: למעשה אני יוצרת סילואטה, צללית, אני מתייחסת לאובייקט כנגטיב ולא כפוזיטיב – אני לא עסוקה באבנים ויהלומים אשר יעטרו את האובייקט, אלא בצורתו הכללית, בהשפעה שהוא יוצר על הגוף. בדיוק כפי ששבעת הקרניים שקיימות בפסל החירות ובדגם שעיצבתי משנות את צללית הראש באופן דרמטי. זהו איננו עיטור, אלא שינוי מהותי במבנה ובפרופורציות

הראיון עם אביגיל הסתיים. חשבתי לעצמי שכפי שאביגיל יוצרת אובייקטים שהם צללית בעלת נוכחות משמעותית על הגוף, כך גם הבחירה בעור שחור בלבד – היא כמו הסילואטה הרעיונית שלה. היא הגדירה לעצמה גבולות גיזרה אפלים עם עומק ויופי אין סופיים

ולסיכום – נעל הרפליקה של מרג’יאלה. למה היא עומדת עלה הראש? כי זו חידה, וגם כי פה זה הכי הגיוני

נעלי רפליקה בעיצוב מייסון מרטין מרג’יאלה. צילום אורית פרייליך. מהדהדות רעיונות וחלומות כאן אל תוך ההווה

   לקריאה נוספת על התערוכה הפוסט המתאר את ערב הפתיחה ופוסט ראיון עם יערה קידר אוצרת התערוכה

תערוכת “סנדרום סינדרלה” מוצגת עד סוף אוגוסט בגלריית החווה בחולון

אני אשמח (מאוד) לשמוע ולקרוא את תגובתכםן, מוזמנים לכתוב, לספר ולשתף בסיפורים אישיים שקשורים לנעליים ושאר זכרונות וחוויות

 

 

אני חוזרת לכמה רגעים לחורף שהיה

דמיינו שעוד שניה חנוכה 2015

לילה, אני ובן זוגי אז, מסתובבים במסדרונות איכילוב אוחזים במבחר מעילים עבים במיוחד שהתעקשתי להביא איתנו

אולי יהיה שם ממש קר, במסדרונות ובחדרים, הסברתי ואמרתי  לעצמי ולו

על הפרק: אני מתעוררת מכאבים בשבוע 9

התפאורה: אחד מאותם לילות נדירים וקרים בתל אביב, הטמפרטורה שואפת להגיע לאפס

אנחנו הולכים, מהאוטו לדלפק בכניסה ומשם לדלפק שבמחלקת נשים

כדי לעבור את המרחק אני הולכת, הצעדים לא רבים, אך כל אחד ואחד מהם מורגש היטב

כל מגע של עקב כף הרגל עם הקרקע מטפס ומהדהד למעלה, אל עבר הבטן. אני כמו נהיית מודעת לאיברים פנימיים שנחים להם מעבר לעור ולשרירים, איברים שבדרך כלל פועלים את פעולתם באופן רציף ואוטומטי – נשימה, זרימת הדם, הלמות הלב, גם של העוּבָּר – תיקשרו איתי באופן ישיר דרך כפות הרגליים. ההליכה כמו הפכה לשפה. כואבת. כל כמה דקות הרחם מתכווצת, ואני ביחד איתה

באיזשהוא שלב התחלתי לטופף על קצות האצבעות. ”מעניין איך מתמודדים עם זה אנשים שסובלים מכאב כרוני” חשבתי לעצמי. הולכת לי עם הריון שהפך להריון בסיכון וחושבת מחשבות על נעליים. באמת שהיה רגע כזה

היום הוא התאריך המשוער של ההריון שהיה. התלבטתי ותהיתי כיצד אני רוצה “לחגוג” או לציין את היום הזה. להתעלם כאילו כלום נראה היה לי קצת מאולץ ואפילו קיצוני. חששתי שמרוב שאשחק אותה קול, פתאום אתפרק באופן שיפתיע אותי

ומכיוון שמחשבות על נעליים הדהדו בראשי אפילו באותם רגעים

החיבור לפה נראה לי הגיוני, והרגיש לי טבעי, גם אם חושפני

ויצאתי לבדוק איזה פתרונות מציע עולם הנעליים לכאב

איך נעליים, ספידות ומדרסים יודעים ללטף את הרגל

וללחוש לה פתרונות

בשביל “להכנס לאווירה” סרטון קצר ומצוין

המתאר את ההשפעה של מדרס טוב על הפחתת כאב בעקב. כלול בתפריט: מבטא בריטי מהסרטים

 ומה עכשיו? קיץ, חם, לוהט

אני הרבה יותר משוחררת

מכאבי העבר

עדיין שואפת לעשות, להתנסות ולהתמלא בעוד הרבה דברים

חלק מתשוקת החיים שפועמת בנו, בכולנו, אני מאמינה

ומה בקרוב?

בקרוב יופיע פוסט ראיון עם מומחה למדרסים, פוסט אשר יכלול המון תמונות, סרטונים וסיפורים ואפילו שזה “רק ספידות” – יהיה מעניין! ונושאי הפוסט יהיו הצעדים החדשים והחיוביים 🙂 שאנשים עושים, ואיך בוחרים ומתאימים מדרס איכותי וטוב

רוציםות להתעדכן ולדעת מתי הפוסט יפורסם? הירשמו לעידכונים

המשיכו לעקוב, לנשום, לצעוד ולחייך מהלב

פוסט ‘חימום’ לקראת פוסט מעמיק יותר לגבי התערוכה “סינדרום סינדרלה” שמוצגת בגלריית החווה בחולון

אז מה היה לנו?

ערב הפתיחה ב 18.6 היה לוהט, בדיוק בימים האחרונים לפני שמכה החום הגדול של הקיץ, והייתה התרגשות אמיתית באוויר

הנעליים המוצגות היו מרתקות כל אחת בפני עצמן ויחד יצרו דרמה צבעונית ומלאת פנטזיה

והייתה עוד דרמה שהתרחשה מסביב: הקהל! שהורכב מהמון מוחות קודחים ויצירתיים, הוכיח שהוא מבין דבר או שניים בנעליים, ולקח את המושג “תערוכה” צעד אחד או שניים קדימה –  אל תוך החיים עצמם

זוגי. מיה וקובי גוטווין

היא נועלת נעליים של שומייקר, שם עבדה כמעצבת במשך כשנתיים. קובי נועל נעליים של

Loading

אשר נקנו בצרפת

נעליים בעיצוב של מיה גוטווין

Afrodisiac

נעל המתייחסת לצדדים האירוטים של רפונזל. הכי מדהים: השיער הצהוב הוא אמיתי! חומרים נוספים: גפה מעור, עקב עץ מצופה עור

ביצוע: הגילדה ביה”ס לעיצוב נעליים ואביזרי אופנה, בהנחיית נינה רוזין, קובי לוי, אורית זקס

צילום: הגילדה

 שרון טל, המעצבת שהחזירה את משכית לחיים, נועלת סנדלים של ווינס

טל צור, מקימת המותג

Iota Project

שהוא מותג חברתי חדש שעוסק בטקסטיל: מייצרים ריהוט שמתבסס על טקסטיל שהם פיתחו בטכניקת סריגה. טל נועלת סנדלים של המותג

Theory

דיאלוג קיצי

אוצרת התערוכה, יערה קידר, נועלת סנדלים של

Loeffler Randall

אביבה נועלת נעל סירה של ניין ווסט. זברה צבעונית

ויש גם תיק צבעוני: תיק של הרמס בהדפס נחש צבעוני. בעצם זה כל כך הגיוני, זברה, נחש והמון צבעים. שמח

הפסלת דורית לוינשטיין עם תיק של איסי מיאקי. גיאומטרי, חללי, נקי, פשטות מורכבת. אהבתי: את הפתחים לכיוונון אורך הרצועה

מי הנועלת: שרון זיו, מורה ליוגה. הכי מדויק: צמיד צדף. זו הדרך לנעול סנדלים של זארה. ברקע ברק להב, מעצב אופנה, נועל ניו באלאנס

אני בדיאלוג פנימי עם עצמי. אני: למה לעזאזל צילמת עם צמצם כזה פתוח? יש פוקוס על מ”מ וחצי בנעל. מה חשבת לעצמך?? עצמי: תלמדי לתערוכה הבאה! אני: לא תהיה עוד תערוכה כזו. לא הייתה ולא תהיה

נשארנו עם זארה בפוקוס מרומז 🙂

עמליה נעמן מכפר סבא, הבעלים של ״פיס קפה״. נועלת נעליים של נורמן אנד בלה

והצבעוניות ממשיכה: עמליה נעמן עונדת תכשיטים בעיצוב רותי חסאן, אוחזת בתיק אשר נקנה במכירה ביתית של אקססוריז ביבוא אישי מחו”ל

נעליים שנעלה קיי לונג. מקור: לא ידוע ומסתורי. קלאסיקה מוזהבת

פגשתי גם את נעה רובין אשר הציגה בתערוכה שלושה זוגות נעליים. את הנעליים שהיא נועלת קנתה מאתר בסגנון ויקטוריאני. “אני מתחברת לגותיקה גם בעבודות שלי” אומרת נעה. וזה ניכר גם בשרשראות שהיא עונדת: את הוורדה קנתה בשוק הפשפשים, את השרשרת השחורה הכינה בעצמה, פירקה תכשיטים וחיברה מחדש

נעה רובין. מתחברת לגותיקה ופועלת משם

Sacred pulse

נעל בעיצוב נעה רובין אשר הוצגה בתערוכה

חומרים: עור קלף, עור קרופון, עור עיזים, סיבי זכוכית, עץ בוק

טכניקה: צורה בהרטבה, תפירה, בניה בשכבות, גילוף ופיסול ידני בעץ

הנחיה: אלי גינזבורג, בצלאל, המחלקה לצורפות ואופנה

צילום: פולה שכטמן ודין ווילסו

מחווה לאלכסנדר מקווין

חומרים: עור עיזים, שעם סינטטי, שעם טבעי, עור קרופון, קרקיט סיבי זכוכית, פוקסלינה

טכניקה: פיסול ידני, צורה בהרטבה, ציפוי בעור

הנחיה: אלי גינזבורג, בצלאל , המחלקה לצורפות ואופנה

צילום: נוי בירי

נעה רובין, מחווה לאלכסנדר מקווין

גם נוי בירי הייתה בין משתתפות בתערוכה. את הסנדלים שהיא נועלת היא קנתה און-ליין. “זו פעם ראשונה שקניתי נעליים און-ליין, ולא נראה לי שאעשה זאת שוב” .למה? כי הייתה חסרה לה החוויה של להרגיש, למדוד את הנעל, וגם כי ההמתנה לסנדל שיגיע מעבר לים “שיגעה” אותה – אנחנו הרי רוצות את זה כאן ועכשיו

נוי בירי. שחור לבן בפסים ישרים על בדים רכים. ברקע: ג’ינס עם קרעים. נוי אוחזת בקטלוג התערוכה שהודפס במהדורת סופר-לימיטד-אדישן. כרגע מוצר הדפוס הכי מבוקש בעיר

שמלה: טופ-שופ ניו יורק. תיק בעיצוב איה פלדמן. טבעת בעיצוב נוי בירי

 רקדנית ספרדיה

מתוך התערוכה: נעל בעיצוב נוי בירי

חומרים: סיבי פחם, עץ בוק, עור בעיבוד צמחי, קויו

בצלאל, המחלקה לצורפות ואופנה

צילום: טל אביסר

רבקה בצלאל. שמלה של זארה וברכה. לפעמים לא צריך הרבה יותר מזה

רבקה עם תיק של

My urban Runway

וגולת הכותרת (בעיני) רבקה נועלת נעליים של סוטרה בעיצוב סחר אבו-סייף, בוגרת הגילדה שיצאה הקיץ בקולקצית ביכורים מקורית ואיכותית. סחר הציגה את פרוייקט הגמר שלה בגילדה לפני פחות משנה, בעיני הפרוייקט וההגשה היו מהמרגשים והיפים שראיתי

יסמין ששון, מנהלת גלריית החווה, שהייתה בהלם (קל? : ) מכמות האנשים שהגיעו לפתיחה, נועלת נעליים של באלי

אהבתי? מאוד. אימום מרובע וקטום באופן הזה הוא מראה קצת יוצא דופן במחוזותינו בימים אלה

וגם: הנעל שחורה ופונקציונאלית, סגנון קצת כבד ומעניין משנות ה 40

אהבתי מאוד: את החיבור לשמלת רוכסן

אורן ריחני, שחקן וצלם פורטרטים שחזר לאחרונה מ 12 שנה בלוס אנג’לס נועל סנדלים של פליי לונדון. מה מעניין? רצועות רחבות ואבזם רחב בסנדלי גברים. מה מעניין עוד יותר: שולי הרצועות עוברות “פלס”, שיוף, כך שנוצר קו שוליים גרפי, משחק בין פני העור המבריק לעור המשוייף והמחוספס

Sandals by Fly London

רוסאריו נועל כפכפים של ראף סימונס שיוצרו במהדורה מגובלת. נקנו בפרד סגל, לוס אנג’לס

ומה אני נעלתי? סנדלים שעיצבתי לנעלי יופי

מה כיף בהן? עור שמיוצר בתהליכים אקולוגיים שלא מזהמים. חיתוך לייזר ברצועה הקדמית, ועקב וסוליה נוחים ממש

ולמה הסנדלים מצולמות ככה? כי לא צילמתי את עצמי באותו ערב! מי בכלל חשבה על זה. הכל היה כזה מדהים וכיף מסביב

שתי תמונות אחרונות של נעליים מזווית אחרת לחלוטין – תאורה

עבודה שהציגה רותם גור מואס אנד קראפטס: נעל זכוכית מטאפיסית. איך כל זה קורה? הקרנה של כוסות יין על הקיר יוצרת צללית של עקבי סטילטו
למה אהבתי את זה? מקוריות, ויצירה באמצעות תאורה ללא חומר

וזה מעניין עוד יותר לראות עבודה כזו ממעצבת שמייצרת את הנעליים במו ידיה ושולטת ברזי הסנדלרות והייצור

דרך פתח ההצצה. סוג של חלום רומנטי בענן של קצפת וורודה. ומה יוצא לנו מהחלום הוורוד-מתוק הזה? נכון, סינדרום סינדרלה! 🙂 ראו, הוזהרתםן