What do I spot: a pair of shoes that have this majestic burgundy colour and a matching ornament too. Not the kind of shoes I see around me every morning…. I had to check this out! Wondering if they are fancy ‘leftovers’ from last night New Year’s partying 🙂
Who’s wearing them: Emma Raz, senior manager at AppNext – a mobile discovery platform. This pair was bought in China last April (“wow, before Brexit and Trump” I think to myself….).
“I travel quite often” Emma tells me, “mainly for work, so each item I’m wearing is from a different place in the world”
I also like: the semi-obscured tattoo behind the transparent sock, and the hint, or glimpse of an ankle bracelet.
Looking back at these picturesthis evening
I wish I had snapped more pictures to capture Emma’s style; all items and their blend seemed really stylish and interesting.
It’s the blend, or mix which makes up a good story, or great style. A thought about a global world changing so rapidly.
And for 2017 which started today I wish myself to continue meeting interesting people during 2017, around the corner and also while travelling to many places in the world 🙂
Wishing you all a happy and fabulous 2017! May a wish or two come true.
Happy you are here, you are welcome to follow my steps. Sometimes I even take the bus 😉
אז למה מיכל עשתה שינוי והפסיקה להיות עיתונאית? מיכל הייתה כתבת האופנה של ידיעות אחרונות, ולאחר שסקרה, ראתה וכתבה על כל המי ומי ועל עולם האופנה מכל זווית אפשרית כמעט, קצה נפשה במהירות החיפצון של פריטי לבוש והיא עברה לקצה השני – לימודי קיימות באוניברסיטת תל אביב. מעניין
הערב כלל מצגת מרתקת עמוסה בנתונים מעוררי אימה על כמויות הבגדים הנקנים ונזרקים, הפתרונות הצולעים עדיין שיש ועל כמה כיוונים חדשים ומועילים יותר. אולי האור בקצה המנהרה של חברה מוכת ייצור וצריכה
מה אהבתי: כאמור הסיפור של מיכל מעניין וזו נקודת פתיחה טובה להרצאה, ניכר שהיא חיה את הנושא ושוחה היטב בים הנתונים האין סופי, אני משערת שבהרצאה היא מצליחה להציג רק חלק קטן מהמידע והידע שברשותה. גם המצגת אסתטית, וזה כיף
ההרצאה הסתיימה בטיפים מעוררי מחשבה על שינויים בהרגלים שלנו אשר יכולים להשפיע על התמונה הגדולה
מה עוד רציתי: לשמוע יותר על חקיקה ושיתופי פעולה בין מדינות וגופים מרכזיים כדי לייצר שינוי בשטח מלמעלה, רגולציה המאגדת מדינות שונות אשר יחד יצליחו לפקח על כל תהליך הייצור. כיום כל מדינה אחראית לנעשה בתחומה, ולכן קשה לפקח על מפעל במזרח הרחוק למשל. ישנן חברות שכן מקפידות על תנאי ייצור נאותים אבל בדרך כלל זה נובע מדרישת הצרכנים, ולא מגוף שלוקח אחריות. נשמע חלומי ובדיוני? לא יודעת, אבל הנושא עלה במהלך הערב ובעיני הוא מרתק ומהותי
ועוד אורחת, אנונימית כנראה, שילבה ג’ו’גינג עם ההרצאה ורצה את כל הדרך מהבית. שניה לפני שהיא יצאה היא גילתה שהסוליה קצת התפרקה ואילתרה גומיה. את זה ממש אהבתי 🙂 מלא חן וזורק למלא רעיונות
שמחה שאתםן פה איתי, מוזמניםות לעקוב אחרי צעדי הריצה או ההליכה שלי
The route we took: Paulos st. , Church of St. Gabriel , Mary’s well square.
Attractions: The largest Christmas tree in the Middle East. Yep, a phallic symbol in the name of God 🙂
Nazareth was decorated, festive and crowded:)
We succeeded in missing the parade that took place earlier that afternoon, and we blended in the crowd strolling along the city center, visiting Gabriel’s church and stopping by a few of the many eateries in Nazareth.
Our tip: one thing we did well for sure – we parked about 2 km from the center. We avoided horrendous traffic jams and enjoyed the walk.
Tip no. 2: wear comfortable shoes 🙂
What did we wear?
He: shoes by Reply.
And I: shoes by Pons Quintana. I’ve had them now for I guess about 10 years and they are still rocking.
Above: boots by Pons Quintana with an elongated last/toe cup
Above: shoes by Reply, I think they’ve traveled the world.
The visit to Nazareth
Reminded me of my neighbour, a 5 year old refugee from Africa, who he and his family were lucky enough to leave and arrive in Israel when it was still easier (but not easy) to cross the borders and arrive in a safer place than the country they left.
A few weeks ago I saw him and his sister outside their house, dressed up and looking happy and excited. He ran up to me to tell me that “our God has a celebration today!”.
The young kid had the right intuition many grown ups lack: God is personal and if you choose to seek his presence he (or she?!:) probably will be found in your heart, or your thoughts.
Because while God might be divine,
Religion seems to suffer from many earthly flaws….
So I think tip no. 3would be: follow your personal Jesus 🙂
Above: patterns are everywhere
Above: an ancient church in 2016 – the cross is hidden within a screw 😉
Above: an upside down JBL included, the divine and earthly intermix
Above: Santa Claus is heading to Heaven?:) Helium balloons can be great fun
Above: ancient art in today’s life, air-co and a clock are included
Above: this reminded me of ‘The Creating of Adam’ by Michelangleo in the Sistine Chapel
Above: painting located above the water and well. Picture by Deva Melman
Above: God’s pocket money?:)
Above: detail of a painting, sandals.
Above: Moses removing his sandals at the burning bush.
In Jewish religion shoes are considered to be a barrier, a divider between man and God.
Above: Adam and Eve, and the divine light with some bars….?:) Picture by Deva Melman
Walking along the side streets
We could experience more angles to the city
Above: painted on the wall surrounding the Baptist church in Nazareth
Above: a jewelry window tells a story. Mixed symbols. ‘Noyser Jewlry’ at Ha’Galil st. no 22 in Nazareth
Above: a must visit bakery in Nazareth – ‘Mahroum’ sweets. I loved the yellowish Kanafeh with pistachio mix, and I personally prefer it without the sweet sauce usually poured on top. This way the sweetness is inviting and soft. The halva too was excellent.
Above: we didn’t check this place out but it seemed inviting. Right by the square and the church.
Above: Picture by Deva Melman
This post was written yesterday, by the time I finished it George Michael passed away. Another great artist who left this world during 2016. I loved the music he made, as a solo artist or together with Andrew Ridgeley. I wish you to rest in peace, feeling and being closer to your personal Jesus.
Happy you stopped by to visit Uncoded Steps. You are welcome to follow more of my steps
הפלאייר שנשלח אלי מאלכס פרידמן מאיגוד הטקסטיל הצהיר “אמנות אופנה” – פאנל בהשתתפות 5 אנשי אופנה ואמנות. ברקע רוחות ודרמה חורפית והדילמה האם לצאת מהבית הייתה רלוונטית מתמיד
הלכתי. הגעתי. התיישבתי
באולם הסמוך מוצגת תערוכה של גיל שרמלין ‘תנודה’. ניאונים צבעוניים מזכירים לי מלון בו התארחתי בברלין לפני 10 שנים ועושים לי נעים. הפאנל נפתח בשאלה האם התערוכה של שמרלין היא ישראלית מקומית או גלובלית
והדיון גלש כמעט מבלי משים למילה אותנטי
אותנטי. כזה בדיוק
הרבה דברים ודעות נאמרו במהלך הערב, ואני חשבתי והרגשתי שאותנטי זה משהו שממציא את עצמו כל פעם מחדש, מגדיר את עצמו שוב ושוב, אולי הוא אפילו איזו אידאה שלעולם לא תמומש מכיוון שגם המקורי מבוסס על ציטוטים והשפעות והשראות, תרבות ילידית שנראית בעיננו אותנטית וברורה ומגודרת למעשה עוצבה במהלך מאות שנים. וכאשר אנו מתבוננים על העבר, על תרבות עתיקה, גם היא עברה שינויים ועיבודים והתפתחות
וגם משכית, אשר ניסתה ליצור זהות מקומית וישראלית התבססה על רקמות פלסטיניות ותימניות, התחברה למקומי באמצעות האמנויות שסביבה
ובעולם גלובאלי – איך מזהים אותנטיות? כי הרי כל כך הרבה בתים ורחובות בעולם נראים דומים זה לזה, דירות מלאות בפריטים מאיקאה, וחלונות רחוב עם מותגים בין לאומיים אשר מקפידים על מיצוב וסגנון דומה בכל אחת מחנויותיהן בעולם
וחשבתי לעצמי שמה שמבדיל עיר אחת מהשניה, ובית אחד ממישנהו זה לא פריט מסוים אלא התמהיל, שהוא הוא ייחודי ולא יחזור או יישנה או יצוטט באופן מלא באף מקום ואולי באף זמן בעולם
חמקמק הוא, האותנטי הזה. הוא בעצמו מנסה להיות אותנטי לעצמו, וכנראה להיות אותנטי זה בעיקר להיות בתנועה. כאשר החשיבה המושכלת האומרת “אני רוצה להיות אותנטית” היא אולי הכי פחות כזו
התנ”ך של הסנדלים
ואיך לא, הדוגמא של סנדלים תנ”כיים עלתה – האם הם אותנטיים לתרבות שלנו או לא? הסנדלים התנ”כיים נקראו בעבר נעלי ישו, והן ננעלו על ידי נזירים. דגמים דומים ננעלו על ידי הרומאים בעת העתיקה
סנדלים פתוחים ופשוטים התאימו לאידאולוגיה של התנועה הציונית אשר הפנתה עורף ליהודי הגלותי ורצתה ליצור יהודי חדש, שורשי, וכדרכה של תנועה, או אדם, התנועה הציונית בעת חיפושה אחרי זהות נעזרה בסממנים שונים על מנת לאפיין אותה, כמעט אפשר לומר למתג את עצמה. בחפירות ארכיאולוגיות בשנות ה 30 של המאה הקודמת, בבית כנסת בדורה אירופאוס, סוריה, נתגלו ציורי קיר המתארים יהודים מהמאה השלישית נועלים סנדלים. הגילוי הצית וחיזק את האתוס הציוני סביב הסנדלים
(“Jews and Shoes” by Edna Nahshon, p. 79)
והנושא – הסנדל התנ”כי – עלה בעת המפגשים של קבוצת התאטרון אשר יצרה את ההצגה “נעליים” בבימוי נועה לב, ובעיקר ברפרט שהעבירו השחקנים מעיין רחמים ובן לב. החלוצים בחרו להתרחק מנעליים אירופאיות דוגמת נעלי אוקספורד ובחרו בסנדלים התנ”כיים אשר נתפסו בעינהם כנעליים של העבריים הקדמונים
ובזמן שהאזנתי לרפרט של מעיין ובן וראיתי את השקופיות והתמונות, עלתה מולי תמונה ברורה של נעל אוקספורד בתוך סנדל תנ”כי, ייצור כילאיים
הסנדל-נעל הוצג בתצוגת האופנה של ההצגה ‘נעליים’, והן משלבות סנדל עור של ‘נעלי נמרוד’ יחד עם נעל דמויית דגם דרבי מחומרים סינתטיים של נעלי טו-גו. את הסנדלים התנ”כיים של נמרוד ניתן למצוא בחנויות הרשת, אבל הכי כיף לגשת לחנות המקורית ברח’ דיזנגוף 185 בתל-אביב
למעלה: מתוך ההצגה “נעליים”. צילום תום ווליניץ
לפני כן עשיתי ניסיונות לשלב נעליים אחרות בתוך הסנדלים
יש פה כמה דוגמאות לתהליך ולנסיונות
למעלה: בשוק הפשפשים, סנדלי נמרוד פוגשים נעלי דרבי בשלל גוונים של חום ושחור
הנעליים שבתמונות למעלה נקנו בשוק הפשפשים, הן מעור וישנות יותר
האם זה הופך אותן לאותנטיות יותר? או פשוט לנעליים שנושאות בתוכן יותר זכרונות
נעל סינתטית וזולה לא נתפסת בעיננו כאותנטית, אך מצד שני היא מאפיינת יותר את הייצור כיום, לטוב ולרע
ולמה לבסוף בחרנו בנעליים של טו-גו? בין השאר בגלל הצבע הבהיר שלהן שיצר ניגודיות גבוהה, קונטרסט, עם הסנדל, מה שחיזק את הניראות שלהן על הבמה
אני ‘מודה’ שבהתחלה פחות התחברתי לנעליים של טו-גו, העדפתי נעליים מחומרים טבעיים, עם סיפור מאחוריהן. ואז קלטתי שגם פה יש סיפור, לתוך הסנדל התנ”כי, שהוא בכלל סנדל רומאי-נוצרי, הכנסתי נעל בעלת מראה אירופאי “קלאסי” כביכול, אשר למעשה מיוצרת בייצור המוני במזרח הרחוק
וזה בלט במיוחד כאשר הדבקתי את הנעל בתוך הסוליה. כדי שההדבקה תהיה חזקה אודי שפיגל, יצרן הנעליים אשר סייע לי רבות בהדבקות ובייצור חלק מהדגמים, ביקש שאשייף את פני השטח של הספידה. וכך שייפתי והעלמתי כמעט לגמרי את הלוגו שהוטבע בפנים הסנדל. הנעל הסינית דמויית הנעל האירופאית “מחצה” או הסתירה את הלוגו, הזהות של הסנדל
ואני אחזור על כמה מדבריו של פרופ’ זלי גורביץ’ בפאנל של איגוד הטקסטיל, שאמר שהאותנטיות היא אין סופית, כל הזמן מגדירים אותה מחדש ומעולם לא מגיעים אליה באמת. זוהי שאלה נצחית אשר מתהווה כל הזמן
ודוגמא מצויינת לכך היא שפה, אשר מייחדת מקום, קהילה, תרבות – זהות. אך גם שפות הינן מבוססות ועשירות במילים ממגוון מקומות, כולל העברית כמובן
וזה מזכיר לי את אביבית ישראלוף ששם ההרכב שלה הוא אַנַא תִיאַמַת ולפני כמה ימים סיפרה לי את מקור השם: המילה
tiham
או תהם בארמית. ושמה של אלת הים במיתולגיה הבבלית היא תִיאַמַת
אביבית ישראלוף בהופעה. ומסכה – זה אותנטי או לא? ועוד על מסכות בפוסט על אלינה ינובר, אמנית המסכות ומעצבת אופנה
ואסוציאציה אחרונה להיום (בנתיים) להקת ‘עז‘ השבדית אשר חבריה מופיעים עטויים במסכות ולא חושפים את זהותם, כותבים את שם הכפר ממנו הם מגיעים בשגיאות כתיב ומספרים שבכפר שלהם יש מסורת של וודו. אין אפשרות לדעת האם הסיפור אמיתי או לא. הם יוצרים מעין מיתולגיה סביב הלהקה ומצטטים אין ספור תרבויות בלבוש, במסכות ובמוסיקה שהם יוצרים
כי העובדות (אולי?) חשובות, אך מה שכנראה משפיע יותר זה איך אנחנו מחברים אותן ואיזה סיפור אנחנו שומעים או מספרים
אני נועלת רק נעליים שטוחות ונוחות – מספרת עידית – ולמרות שאני מודעת לקסם שנעלי העקב מטילות על נשים, עדיין הרגע ההוא מול נעלי לבוטין בהיכל הנעליים הפתיע וטלטל אותי. אמרתי לעצמי – וואו, אני חושקת בזה בצורה בלתי נשלטת
אני חושבת שנשים מתייחסות לשיקולים של נוחות ונחשקות ביחד. כל אחת יוצרת את התמהיל, את התשובה האישית שמתאימה לה – עד כמה אני מוכנה לסבול בשביל היופי הזה? יש שיהיו מוכנות לסבול מעט מאוד אם בכלל, ויש שירצו לנעול נעליים נחשקות למרות שאינן נוחות – בגלל שהנעליים עונות לאותה תשוקה שחוויתי גם אני באותו ביקור
אנחנו רוצות להיות בריאות ככל שאפשר, אך בנסיבות מסויימות בוחרות במידה מבוקרת של נכות – על מנת לתת מענה לרצונות אחרים שלנו, להראות סקסית, להיות נחשקת, להאריך את הגוף, להכניס את הגוף למתח מסוים אשר יוצר ריגוש
בעבודה שעידית הצגיה בסנדרום סינדרלה היא רצתה להתחקות אחרי הקוטביות שבסטילטו – הבעייתי והיוקרתי – וליצור בינהם מפגש פיסגה
קבי-הסטילטו שהציגה הנוגעות בנושא באמצעות הומור שחור עם עיטורי זהב: סוג של נכות אבל נחשקת בטירוף
הדמיה ממוחשבת של קבי הסטילטו בעיצוב עידית ברק
הקביים מתכתבים עם מאפיינים המזוהים עם נעליים בעיצוב לובוטון, המעצב נעלי עקב יוקרתיות בעלות תחתיות סוליה בצבע אדום. הקביים עשויים עור שחור מבריק תפור ביד, וחלקו הפנימי צבוע אדום עז. סוגרי הפרפר שעל הקביים מצופים בזהב 24 קראט
למעלה: קביים בעיצוב עידית ברק, פרפרי זהב סוגרים פינה שחורה. צילום: שלי לואיס מתוך התערוכה
הקביים פורקו וחוברו מחדש בעבודת נגרות
חלקו התחתון של הקב עשוי מחתיכת עץ זרה אשר חוברה לחלק העליון והמקורי של הקב, מעשה ידי אומן כך שהמעבר בין החלק המקורי לתוספת אינו ניכר
תחתית הקב המעוצב, החלק אשר נוגע בקרקע, הינו קטן מאוד, באורך ורוחב 12 מ”מ בלבד, ואליו מודבק גומי קשיח אשר משמש כבסיס גם בנעלי עקב אמיתיות
יצירת הקב, אשר עובר טרנפורמציה לאורכו מאביזר רפואי לנעל עקב, נעשה בשיתוף עם המעצב התעשייתי יניב קדוש. יחד פירקו והרכיבו את הקב על מנת לשלב את שני העולמות לכדי אובייקט הקורא תיגר על תפיסות מקובלות של נוחות, נכות וסקס אפיל
יצירת קבי-הסטילטו, בשיתוף עם המעצב התעשייתי יניב קדוש
דנ”א וורוד עם נצנצים
שלי: האם הכרת את המושג סנדרום סינדרלה לפני התערוכה
עידית: כן. המתח בין ילדות לנשים, והמתח בין נשיות מנקודת מבט שובינסטית לבין נשיות מנקודת מבט פמניסטית מעניין אותי. איפה מתרחש המעבר בין הדמויות האלה, איזה מהן, ובאיזה אופן הדמויות האלה קיימות בי ופועלות בתוכי בחיי היום יום
אני פמניסטית, ניפצנו את התפקידים אשר כביכול מיועדים לגברים ונשים. אנחנו הנשים עצמאיות ואחראיות לגורלנו, ועדיין יש בנו מקום אשר ‘תוכנת’ לחלום על הנסיך שיבוא ויתייחס אליך בדיוק כפי שאת רוצה וחולמת. זה מעורר אצלי שאלות כאשה, כאם, כמורה בשנקר
מצד שני אולי יש משהו ב”רצון להיות נסיכה” שהוא מעבר לחינוך? אני לובשת אך ורק שחור, ואת הבת שלי הלבשתי כתינוקת בבגדים מונוכרמטיים בלבד. ועדיין, כשהיא הייתה בת שלוש היא באה אלי ודרשה ללבוש רק שמלות מסתובבות ואמרה לי שהצבע האהוב עליה הוא וורוד. היום דרך אגב היא כבר חזרה ללבוש שחור, מביאה נחת לאמא, היא צוחקת
סנדלים שעיצבתי לנעלי נמרוד ב 2012. תכנון גזרות: נינה אבידן
שלי: כשעבדתי בנעלי נמרוד ועיצבתי נעלי ילדים וילדות, היינו צוחקים שזה כנראה בלתי נשלט, ואולי ילדות נולדות עם דנ”א, גן שכתוב עליו וורוד עם נצנצים
עידית: זה באמת בדנ”א כנראה באיזושהיא צורה, לפעמים אנחנו יכולות להילחם בזה, ולפעמים פשוט לאפשר לנו להיות ילדות קטנות שחולמות להיות גדולות
קטנות או גדולות, נכות או נוחות, סקס אפיל או מתיקות חלומית. מה היא בעצם אותה נעל סטילטו
הראיון הבא מאפשר לנו הצצה לרגע אל מאחורי הקלעים של העקבים
אורית פרייליך : נעלי רנטגן
ומפירוק והרכבה בואו נמשיך לצלול את המרכיבים הסודיים אשר יוצרים נעליים
אורית פרייליך, מרצה בכירה בחוג לעיצוב אופנה בשנקר – הציגה בסנדרום סינדרלה צילום רנטגן של נעלי עקב שרכשה ב 2006, בליווי פסקול של נכדתה ששרה שיר ילדים על סינדרלה
הנעליים המצולמות הינם שיחזור של דגם משנות השמונים, ומהווים חלק מהסדרה רפליקה שיצר מיסון מרטין מרג’יאלה, סדרה הכוללות העתקים לנעליים ישנות אשר נמצאות אצלו בארכיון, ואף שיחזור של בשמים מן העבר
אורית: הצילום הוא עדות אילמת שמבהירה את הכאב הכרוך בנעילת נעלי העקב. הצילום למעשה מנכיח ומציג מפורשות את הכאב באמצעות הצגת המסמרים ההפוכים הנעוצים בו
זהו ביטוי ויזואלי לתחושות בכף רגל ובגוף, תחושות וכאב מהם לעיתים אנו מתעלמים
למעלה: נכדתה של אורית פרייליך שרה במתיקות אין קץ
ועוד יותר למעלה, צילום רנטגן מאת אורית פרייליך. האם הנעל עוברת פה תהליך פירוק או ריפוי? ואיפה הרופא או הרופאה? ובכלל, מי פה החולה – הנעליים עם המסמרים או אנחנו הכמהות לכל הגובה הזה
אורית: הדיכוטומיה בין הכאב הויזואלי המומחש בשיקוף הרנטגן, לבין מתיקות קולה של נכדתי ששרה את השיר על סינדרלה ומייצגת את קולן של כל הבנות שטרם עלו נעלי עקב כלל – מעמתת את הנשים הבוגרות עם מה שמצפה לבנותיהן בשתיקה של מי שיודעת
רפליקה במהותה הוא שיחזור של דבר אותנטי שהיה קיים בעבר, והוא המקור. תוך כדי השיחזור המדויק שלו השיחזור הופך להיות מקור, וחוזר חלילה עד אין סוף
הבחירה בנעל מסדרת רפליקה – ממשיכה אורית – יוצרת מעגלים מהדהדים של שיחזורים והעתקים: הנעל של מרג’יאלה משחזרת נעל מן העבר והופכת אותה למקור, כפי שהאישה המחכה לנסיך משחזרת את רעיון הנישואין והבטחת הגאולה הטמונה בהם – טקס אשר נעשה שוב ושוב מאז הזוג הראשון שהתחתן
למעלה: מחכה לנסיך? בובת ברבי בין זוג נעליים בעיצוב אן דמולמייסטר בקופסתן המקורית. צילום רנטגן מאת אורית פרייליך
בשיר המלווה את הצילום, נכדתי שרה “סינדרלה שלי היא אוהבת אותי, בקרוב נתחתן ויוולד לנו בן….” המילים הן למעשה מילותיו של הגבר, אשר שר על סינדרלה שלו
שלי: כשהאישה שרה את מילותיו של הגבר, היא למעשה תופסת אחיזה, שותפה לנקודת המבט שלו, אותו מבט אשר משפיע עליה ולעיתים קרובות מגדיר את האישה בעיני עצמה (=עד כמה אני נחשקת, שווה, מה הערך שלי) ובכך היא מחזירה לעצמה את השליטה על דמותה היא
אורית: כן, לשיר באמת יש משמעויות רבות, בדיוק כפי שהצילום מאפשר לי מצד אחד לחשוף רכיבים ניסתרים, ומצד שני מאלץ אותי להעמיק את ההתבוננות בנעליים, בדיוק כפי שרופא בוחן את צילומי הרנטגן ומחפש בהם סימנים. אני למשל גיליתי שהמסמרים שבנעליים שלי עקומים. אני לא יודעת האם היו כך מלכתחילה, או שהתעקמו תוך כדי הליכה
צילום נוסף של נעלי הרפליקה שיצר מרג’יאלה. שפה נסתרת של מסמרים? צילום רנטגן מאת אורית פרייליך
הראיון עם אורית הסתיים. נשארתי עם המחשבה על חשוף ולא ישיר בו זמנית
מצד אחד אורית הזמינה אותנו להתבונן בנעל לאחר שקילפנו אותה משכבות העור והצבע העוטפות אותה, מצד שני היא נותרה מסתורית בעיני המבקרים בתערוכה – הצילום מאפשר התבוננות אל תוך הקרביים של הנעל בזמן שדמותה לא מתגלה בפנינו
ואם אתםן סקרנייםות לראות את השלם על סך קליפותיו ומעטפותיו – מוזמניםות לראות את התשובה במהופך בסוף הפוסט
ולמה במהופך? כי האייטם הבא הוא על נעליים שמטפסות עד מעל הראש
עבודה נוספת של אורית, בשם
C.T. Scan of a Cherub
תוצג במסגרת הפסטיבל לחדשנות שיערך ב 29.9.16 , ותכלול הקרנת וידאו ארט על בתים בשדרות רוטשילד. איזה סוג של צילומים? אני בטוחה שכבר קלטתםן את הכיוון 🙂
התקיימה בזמן שאביגיל ישבה בסטודיו שלה אל מול נוף תל אביבי הנמשך אל עבר הים, ותפרה באופן ידני פריטים אשר עתידים בקרוב ממש להיכנס לחמש חנויות שונות של קום איל פו
אני תופרת ידנית את כל האובייקטים, מספרת אביגיל. מכל דגם אני מייצרת 15-20 יחידות ועוברת לדגם הבא. כל דגם מיוצר לתקופה מסויימת ובכמות קטנה, למעט 5-6 דגמים שהם “רבי-המכר” שלי, אותם אני מייצרת שוב ושוב
אני לא תופרת קולקציות – אביגיל ממשיכה – אני חלק מאסכולה של אופנה איטית
slow fashion
שרשרת שאריות עור בטכניקות ייחודיות. מתי? כנראה שעכשיו. בעוד שבוע אולי כבר לא יהיו עוד כאלה למכירה
האובייקטים שלי – ואביגיל קוראת לתכשיטים שהיא מעצבת אובייקטים מכיוון שכך ההגדרה שלהם פתוחה יותר – תמיד עשויים שאריות של עור שחור שאני קונה. זה הופך את עבודת העיצוב והתפירה למורכבות הרבה יותר – לוקח הרבה יותר זמן לבחור שאריות. גם עבודת החיבור בין יריעות העור שכל כך שונות זו מזו, דורשת מיומנות גבוהה ופיתוח מתמיד של טכניקות עבודה חדשות
אקולוגיה חשובה לי כצורת פעולה במובן המהותי של הרעיון, לכן אני בוחרת לעבוד עם שאריות עור
אבל למעשה הערך הראשון אצלי במעלה הוא האסתטיקה האישית שלי
כי האסתטיקה היא הביטוי לאמת הפנימית שלי
הקפדה על אסתטיקה המבטאת את תפיסת עולמי זה הרג ובל יעבור מבחינתי
אובייקטים מעור וידיים שמספרות המון, עיצוב אביגיל טלמור
אחרי שנכסתי “לראש” של אביגיל (תרתי משמע במקרה הזה ?:) יכולנו לדבר על האובייקט שהציגה בסנדרום סינדרלה
שלי: האובייקט מתכתב עם פסל החירות, מאיפה הגיע הרעיון, ההשראה
אביגיל: אני גם ציירת, כך שהייתי חצי שנה בניו יורק ב
residency
, בזמן שהייתי בניו יורק דמות פסל החירות ריתקה אותי. המגדר שלה לא ברור: מצד אחד היא נראית אישה, מצד שני הלסת של גברית. היא עטויה מלבושים אשר מטשטשים את קווי המתאר של הגוף כך שלא ברור כל כך האם זו אישה או גבר
מגדר מעניין אותי, וביצירה אני מונעת מהפילוסופיה שמאחורי הדברים
כל עשייה מגיעה מאידאולוגיה פנימית, לכל פעולה יש סיבה מאחוריה
Head over Heels; For Those Who Pray
מתוך התערוכה סנדרום סינדרלה. צילום: גיא גולדשטין
טכניקות עבודה ופילוסופיה שעובדת שעות נוספות: אביגיל טלמור. צילום גיא גולדשטיין
אביגיל ממשיכה: לעטרת הראש של הפסל יש עוצמה: הוא מורכב משבע קרניים אשר פונות לשבעה קצוות תבל, המסר של הפסל הוא שהחירות יוצאת ופונה לכל עבר, לכל פינות העולם
באובייקט שעיצבתי לתערוכה אני מהדהדת את המסר הזה מנקודת עולמי כמעצבת אופנה – הבשורה האופנתית אשר יוצאת מניו יורק
והבשורה שלי היא הגדרה פתוחה ורחבה לאסתטיקה גותית
למה פתוחה? מכיוון שזה קודם כל עניין של שילוב, הדרך בה כל אחד ואחת משלבים את האובייקט שעיצבתי עם הסגנון האישי שלהם
אביגיל: וזה מזכיר לי ראיון שקראתי עם לי אדלקורט אשר הוזמנה להרצאות על הקצב הגובר של תחלופת טרנדים. לי אדלקרוט הסכימה להגיע בתנאי שתוכל לסתור את הטענה הזו. במפגש היא החליפה את הבגדים של האנשים זה עם זה, בגדים ישנים ובגדים חדשים כאחד ויצרה שילובים שנראו חדשים ומעניינים. מתוך הם ניתחו והבינו ביחד שגם בגדים שנרכשו לפני שנים נחשבים מודרניים, המראה והסגנון בעיקר מבוססים על שילוב, ופחות האובייקט המסוים
אני יוצרת דגמים שהם רב תרבותיים, מצד אחד הם נראים גותיים, מצד שני הם נראים מאפריקה. הכל שאלה של הקשר, עם מה ואיך את לובשת, עונדת אובייקט או דגם שעיצבתי. אובייקט נתמך בהקשר, בקונטקסט, כדי להיטען במשמעות
שלי: זה מזכיר לי ציטוט של רולאן בארת’ על נעליים שאמר שנעל איננה רק נעל, פריט לבוש איננו פונקציונאלי נטו, מכיוון שאינו נמצא מחוץ לתרבות
ומישל פוקו אמר משהו דומה לגבי מיניות: המין אינו נושא בתוכו אמת חבויה, אם יש לכל אחד מאיתנו אמת חבויה , פרטית ואותנטית הנוגעת למיניותו, היא הושתלה בו על ידי מנגנונים חברתיים
למעשה, הפעולות שלנו נעשות תמיד בקונטקסט תרבותי, להגיד שעשיה כלשהי היא נטו העשייה עצמה, היא לחטוא לאמת שמסביבה – המציאות, התרבות, ההקשר
אביגיל: נכון, גם בציורי ביתני השמירה שלי מתעוררת שאלת ההקשר: האם זהו ביתן שמירה בכניסה לחניון, או במעבר גבול, או בכניסה לכלא? הביתן נטען במשמעויות בהתאם לסביבה בה הוא ממוקם
צ’ק פוינט # 3, מאת אביגיל טלמור
אנחנו עוזבות לרגע את ההקשר הרחב וחוזרות לדבר על הפרטים המאפיינים את פריט הראש שאביגיל עיצבה
ממבט ראשון, מרחוק, נראה שהאובייקט הוא עטרת שחורה לראש, אך ממבט מקרוב רואים את החלקים השונים, התפרים הגסים והעדינים בו זמנית אשר מאחדים את העקבים לכדי מעגל
אביגיל: למעשה אני יוצרת סילואטה, צללית, אני מתייחסת לאובייקט כנגטיב ולא כפוזיטיב – אני לא עסוקה באבנים ויהלומים אשר יעטרו את האובייקט, אלא בצורתו הכללית, בהשפעה שהוא יוצר על הגוף. בדיוק כפי ששבעת הקרניים שקיימות בפסל החירות ובדגם שעיצבתי משנות את צללית הראש באופן דרמטי. זהו איננו עיטור, אלא שינוי מהותי במבנה ובפרופורציות
הראיון עם אביגיל הסתיים. חשבתי לעצמי שכפי שאביגיל יוצרת אובייקטים שהם צללית בעלת נוכחות משמעותית על הגוף, כך גם הבחירה בעור שחור בלבד – היא כמו הסילואטה הרעיונית שלה. היא הגדירה לעצמה גבולות גיזרה אפלים עם עומק ויופי אין סופיים
ולסיכום – נעל הרפליקה של מרג’יאלה. למה היא עומדת עלה הראש? כי זו חידה, וגם כי פה זה הכי הגיוני
נעלי רפליקה בעיצוב מייסון מרטין מרג’יאלה. צילום אורית פרייליך. מהדהדות רעיונות וחלומות כאן אל תוך ההווה
לקריאה נוספת על התערוכה הפוסט המתאר את ערב הפתיחה ופוסט ראיון עם יערה קידר אוצרת התערוכה
תערוכת “סנדרום סינדרלה” מוצגת עד סוף אוגוסט בגלריית החווה בחולון
אני אשמח (מאוד) לשמוע ולקרוא את תגובתכםן, מוזמנים לכתוב, לספר ולשתף בסיפורים אישיים שקשורים לנעליים ושאר זכרונות וחוויות
שמזה שנתיים לא נועלת סטילטו לאחר נפילה מלאת הוד, הדר וכאב מנעלי עקב
יערה תלתה את העקבים ועברה לחגוג את החיים
בשטוח
מגע ברור עם הקרקע – סוג של אמינות
יציבות ונוחות
הם הנר לרגליה כעת
אך טיבם של רעיונות ותשוקות לא לנוח ולא לשקוט
והעיסוק האינטלקטואלי והיצירתי באוצרות של סינדרום סינדרלה
סיפק ליערה את מנת הדרמה והקסם לה היא זקוקה כמו אוויר לנשימה
מאיה מימון-פרידמן, תמימות מדממת, הגילדה, 2016
דרמה? תמימות מדממת, עיצוב מאיה מימון-פרידמן, ביה”ס הגילדה. “כשהתחלתי לחקור את הקוסם מארץ עוץ, גיליתי שדורותי המצטיירת כדמות של ילדה תמימה יוצאת למסע הרג על מנת לשוב לביתה” – מספרת מאיה אותה אני מכירה מקורס טרנדים שלימדתי בגילדה. “נזכרתי בתמונה מרתקת ומפחידה בו זמנית, שצילמה הצלמת בריט בנטין, אשר נחקקה בזכרוני”. בריט בנטין מחפשת ומאפרת ילדים כדמויות מפחידות מסרטים, בודקת את גבולות התמימות והפחד בילדות ובחיים
הראיון עם יערה קידר
נדחק אל תוך לוח הזמנים העמוס שלה בעת ביקורה בארץ
שעה לפני פתיחת התערוכה
מסביב הצוות עדיין עומל על סידורים אחרונים ואירגון הגלריה
ויערה, המנצחת על כל האנסמבל הזה, מפנה מזמנה כמה דקות יקרות מפז לשוחח איתי
שלי: רגע שבו נעל סטילטו שלך הפכה עבורך ליותר מנעל, רגע שקרה בו משהו מיוחד
יערה: התחתנתי יחפה! לא היה לי נוח בנעלי העקב שנעלתי, וכמה דקות לפני החופה הורדתי את העקבים, למורת רוחה של אימי אני: הקדמת את ג’וליה רוברטס 🙂
בתמונה למעלה: ג’וליה רוברטס אשר הסירה את נעליה לפני שעלתה על השטיח האדום בפסטיבל קאן האחרון ביטאה, בדרך זו, את תמיכתה במחאה נגד הדרישה שנשים יינעלו נעלי עקב – אם במקומות עבודה ואם בפסטיבל קאן
שלי: כשעובדים על פרוייקט יצירתי ישנו רגע של “קליק”, רגע של קסם, שמבינים משהו שלא יכולנו להבין בהתחלה. האם היה לך רגע כזה בתהליך העבודה על התערוכה, ואם כן – מה היה בו ברגע הזה
יערה: כשהתחלתי לא ידעתי איזה נושאים ותכנים יעלו בתערוכה. הפניה למעצבים הייתה מאוד פתוחה, אמרתי להם “תתייחסו לנושא בכל דרך שנראית לכם – תהיו ביקורתיים, או לא ביקורתיים, תגידו שסטילטו זה מדהים או לחילופין שסוף העולם קרב – תעשו מה שבוער לכם” הגיעו עבודות מדהימות מבצלאל, משנקר, מהגילדה שעשו תחרות
באופן טבעי נוצרה חלוקה הרמונית לנושאים, ואז הבנתי שיש בסיס לתערוכה, שיש מסלול, וכך נוצרה החלוקה לארבעה נושאים בתוך התערוכה
החדר הוורד המתייחס לאגדות ילדים, האם האגדות אכן מתוקות כפי שהן נדמות לנו
החדר הירוק המציג נעליים הלוקחות את המושג גובה לגבהים חדשים
החדר הלבן המפגיש אותנו עם הפן האמנותי של נעליים, איפה מסתיימת הנעל ומתחילה האמנות
והחדר השחור – חדר הפטיש הבוחן את הכאב והכוחניות שקיימים בנעליים
החדר השחור, “להכנע לקונסטרוקציה”, עיצוב אלכסנדרה רודשטיין לבצלאל
שלי: האם זיהית מאפיינים ישראליים שעלו תוך כדי עבודת האוצרות, או שהתכנים הם בעיקר אוניברסאליים, גלובאליים?
יערה: אני חושבת שלכולם היום, כלומר כל מי שמחובר לתרבות פופולרית מערבית, יש תפיסה גלובלית לגבי נעלי עקב
זה נכון שבישראל יש חיבה גדולה מאוד לנעליים שטוחות, אבל בכל זאת ברוב האירועים היום גם בארץ תראי כמות לא מבוטלת של נשים בנעלי עקב
יחד עם זה אני חושבת שבגלל שזה לא משהו שנשים נועלות כאן ביום ביום, ותרבות הלבוש שלנו קצת יותר קז׳ואלית, אז גם למעצבים קל יותר לראות בנעל הזו אובייקט, מאשר פריט לבוש, ולנטרל ממנו את אלמנט הנוחות והלבישות ולהתמקד בעצם בצד האמנותי שהנעל מאפשרת להביע דרכה
סוריאליזם במיטבו. עבודות של אביגיל טלמור ותמי בר-לב שהוצגו בתערוכה. מתכתבות עם סמלים אייקונים כמו הכובע שעיצבה סכיפרלי ופסל החירות
מימין למעלה ובכיוון השעון: עיצוב של אביגיל טלמור, אלזה סכיפרלי, תמר בר-לב ופסל החירות בכבודו ובעצמו, בתהליך ההתהוות וההרכבה
אני : נעל סטילטו מהאוסף הפרטי שלך שאהוב עליך במיוחד
יערה: לא סטילטו אלא פלטפורמות של פראדה בגובה 20 ס”מ מהקולקציה היפנית, 2013. גם איתם יש לי יחסי אהבה ופחד, וכרגע לא מעיזה ללכת איתם, אולי אחזור לנעול אותם בעתיד
שמונה דקות הראיון חלפו ביעף
ראשוני האורחים כמעט והתחילו להגיע. יערה היתה עסוקה בליישר פינות נסתרות של שילוט ופרטים נוספים – דייקנות ופרפקציוניזם אשר לדבריה גם הוא מסב לה הנאה מרובה. כי בנעליים כל מילימטר קובע והשמיים הם הגבול
נשארתי עם מחשבותיי – האם ואיזה נעלי סטילטו, או עקב, עיצבתי אני בעבר
קונספט. ציור שלי לואיססנדל, אבטיפוס. עוצב עבור בי-יוניקעיצוב עבור חברת בי-יוניק, קיץ 2014
לקריאה נוספת על התערוכה הפוסט הקודם המתאר את ערב הפתיחה
תערוכת “סנדרום סינדרלה” מוצגת עד סוף אוגוסט בגלריית החווה בחולון
אני אשמח (מאוד) לשמוע ולקרוא את תגובתכםן, מוזמנים לכתוב, לספר ולשתף בסיפורים אישיים שקשורים לנעליים ושאר זכרונות וחוויות
uncodedstepsdotcom 