נעליים מצחיקות?

לפני מספר חודשים האזנתי לתוכנית השבועית הרדיו של הפילוסופית פרופ‘ לידיה אמיר בתחנת “קול הקמפוס”. התוכנית השבועית המשלבת דיונים פילוסופיים וקטעי מוסיקה דנה באותו שבוע בסוגיית הקומי והטרגי בחיינו. בתוכנית תיארה פרופ’ אמיר את הכתבים של גדולי הפילוסופים מתקופות שונות אשר התייחסו לנושאים אלו. ההקשבה לתוכנית יצרה אצלי שאלה: מתי נעל הופכת להיות מצחיקה? האם אנו יכולים למתוח קו ברור בין נעל ‘רגילה’ לנעל קומית?

הסתקרנתי לראיין את פרופ’ לידיה אמיר – אשר נושאת בטייטל הייחודי פילוסופית מעשית– ולשמוע עוד על שתי האיכויות והתחושות האלה

מתי? ספט’ 2015

איפה? ברלין-בוסטון

איך? שיחה בוייבר

שלי: אם היית צריכה לבחור מילה אחרת המתארת את הדינמיקה בין הקומי לטרגי, מה היא הייתה?

פרופ’ אמיר: הומור! להומור יש את היכולת לשנות את הטרגי ולהפוך אותו לקומי

נעלי ליצן בעיצוב ואן בירס בהולנד

שלי: האם יכולה להיות סיטואציה אשר איננה קומית או טרגית?

פרופ’ אמיר: רוב הדברים אינם קומיים או טרגיים, זה אנחנו אשר חווים אותם כאחד מהשניים. תיסכול למשל, יתואר בדר”כ על ידי רוב האנשים כטרגי

כאשר אנחנו עושים זאת אנו מתרחקים מהמהות האמיתית של החוויה או הארוע. אבל ישנה דרך לנהל, לכוונן את הרגשות החזקים האלה: לשנות את הטרגי לקומי ועל ידי כך לפתור את הקונפליקט הפנימי. כאשר אנו עושים זאת אנו יוצרים שמחה יציבה ושלווה, וזה מוביל אותנו לפעולות נכונות וטובות יותר

זה מצריך עבודה, אנחנו צריכים לאפשר לנו לחיות עם קופנליקט, עם הטרגי. צריך לתרגל זאת בזמן אמת, בעת ההתרחשויות – את היכולת לראות את מה שקורה כקומי. לצחוק על זה. זה לוקח כמה שנים של תירגול – שאנחנו פשוט מגוחכים! ואז דברים נפלאים יכולים לקרות. זה ממש מתכון שעובד, פרסמתי סידרה של תרגילים לתרגל את המיומנות הזו

שלי: בתוכנית הרדיו תיארת את הפער בין הרצוי למצוי כבסיס לתחושה הטרגית בחיינו, זה הוביל אותי למחשבה לגבי נעליים – עצם הקיום שלהם הוא טרגי. הם מבטאים את הפער בין כף הרגל שלנו לאדמה. המסר הסמוי שלהם הוא “העולם סביבנו איננו מושלם, ישנם אדמה לוהטת, אבנים,  קוצים אשר יכולים להכאיב לכפות רגליים שלנו”. האם אפשר לומר שלנעליים יש משהו טרגי במהות שלהם? ושנעליים שהן גמישות ואתיות מצליחות לתת מענה ונחמה לטרגיות הזו?

פרופ’ אמיר: זה רעיון מעניין. אם אנחנו רואים את הנעליים כ’אופוזיציה’ למציאות סביבנו, אז כן – הן יכולות להיות טרגיות. אבל לפני טרגיות הנעליים מבטאות יצירה והן שואפות לפתור את אותו קונפליקט ביננו לבין העולם., הן משפיעות על מצב הרוח שלנו, וכאשר אנו נועלים נעליים גמישות ורכות אנחנו יכולים להיות עצמינו ולכן הן פחות טרגיות

ונעליים קומיות – זה רעיון נפלא! יש לנו שתי רגליים אך עדיין אנשים נועלים שתי נעליים זהות, ומעולם לא הבנתי למה. הגיע הזמן ליצור נעליים אשר יכולות ליצור בינהן דיאלוג, נעליים אשר אינן זהות זו לזו. סיפור יכול להתחיל  מנעל אחת ואז, כאשר מצמידים את הרגליים, הוא ימשיך על גבי הנעל השניה וכך שתי הנעליים ישלימו תמונה. בנוסף – נעליים לא צריכות להיות באותן צבעים! נעליים יכולות להיות בעלות הדפסי צבע שונים על כל נעל, ואז כאשר יושבים בסיכול רגליים למשל – הן משלימות אחת את השניה. לצורות הא-סימטריות יהיה הגיון בסיטואציות שונות

אנו מצפים שהבגדים שלנו להיות סימטריים. אנשים מייחסים לסימטריות המון חשיבות, ברגע שפריט אחד אינו תואם הוא נתפס כקומי. זה מזכיר לי משהו. כאשר גרתי בפריז הלכתי לביה”ס עם שתי נעליים משני זוגות שונים- מיהרתי, ועדיין היה חשוך בחוץ ובטעות נעלתי נעל אחת אדומה ונעל שניה בצבע שחור. אני חושבת שהן גם היו בעלות גובה עקב טיפה שונה. כאשר גיליתי את הטעות זה היה מאוחר מדי, כבר הייתי באוטובוס בדרך לביה”ס

כיצד אנשים הגיבו?

אנשים התסכלו עלי. רציתי שיבינו שאני מודעת לכך שזו טעות כדי שלא יחשבו שבחרתי להתלבש כך – אחרת הם יחשבו שאני באמת משוגעת

יכולת לדבר איתם, לומר משהו מצחיק, קצר וקולע כדי לשבור את הקרח

פרופ’ אמיר: את לא יכולה לדבר עם אנשים באוטובוס בפריז! זה היה נחשב להתנהגות מטורפת עוד יותר! אז ניסיתי להסתיר את הנעליים, לזוז בחוסר נוחות, להראות לאנשים באוטובוס שהנעליים גרמו לי להרגיש לא בנוח – להעביר את המסר שאני יודעת שאני מגוחכת

זו דוגמא לתירגול הפילוסופי שהזכרתי מקודם – ברגע שהכרתי בכך שהייתי מגוחכת –הסיטואציה הפכה לפחות טרגית. אנחנו משקיעים כ”כ הרבה מאמץ בלהיות לא-מגוחכים אבל כאשר אנחנו מקבלים זאת, זה הופך להיות או.קי, נסבל ואפילו טוב. חוסר ההכרה והקבלה של היותנו מגוחכים מעצימה את האספקט הטרגי בחיינו

שלי: מה יגרום לנעל להיות קומית, אולי הפרופורציות של הנעל יכולות לגרום לה להראות מצחיקה?

פרופ’ אמיר: יוצא דופן, מחוץ לסדר, שאינו מתאים עצמו לרציונאל ברור – אלא דברים אשר נתפסים בעיננו כקומיים או טרגיים. גם נעליים שיש עליהן עומס של עיטורים נתפסות בעיננו כקומיות  – הן מגוחכות ומוגזמות. הייתי רוצה לעצב נעליים כאלה – נעליים פילוסופיות. הן צריכות לבטא תנועה, לא סימטריות. הייתי רוצה להשתמש בצבע, טקסטים אשר ממשיכים מאחת לשניה. אז בואי נעצב נעליים! נעליים קומיות וא-סימטריות

שלי: זה רעיון מדליק! נחשוב על איזו דרך ליצור סקיצות הומוריסטיות, אולי דיאלוג יצירתי דרך המיילים, ונפתח משהו חדש, שונה מהנעליים הא-סימטריות של קמפר. אבל בנתיים בשיחה הזו אני סקרנית לשאול אותך עוד כמה שאלות כמו מה גרם לך להיות פילוסופית?

פרופ’ אמיר: כשהייתי ילדה למדתי נגינה בפסנתר, אהבתי לכתוב מוסיקה ואהבתי מתמטיקה. בגיל 17 רציתי ללכת ללמוד באקמיה אבל הייתי צריכה לבחור בין שתי האהבות שלי – מוסיקה או מתמטיקה. זה העציב אותי. באותו זמן מצאתי בבית הורי ספרים מאת אפלטון, ויקטור פרנקל ופילוסופים נוספים. ספרים אלה עזרו לי מאוד

בחרתי מתמטיקה והוספתי לימודי פילוסופיה. אח”כ המשכתי ללמוד פילוסופיה של המתמטיקה ולבסוף פילוסופיה

המוסיקה נשארה האהבה הגדולה שלי. בחרתי להגיש תוכנית רדיו מכיוון שיכולתי לשלב מוסיקה,שהיא עוד דרך להעביר מסר. אני משקיעה המון זמן בבחירת המוסיקה שאשמי, והיא חשובה כמו המילים. בעיות הן אוניברסאליות ולכן אני משלבת מוסיקה מכל הסוגים ומכל העולם. מוסיקה יכולה לסייע בהעברת מסרים אבסטרקטיים – אני לא יודעת עד כמה זה נחקר: מוסיקה משולבת בשיחה יכולה להסיח את הדעת או לגשר בין חלקיה השונים. להיות כמו פיסקה בשיחה

שלי: אם לא היית פילוסופית – מה היית, איזה מקצוע לדעתך היית בוחרת?

פרופ’ אמיר: מלחינה, מתמטיקאית, סקסולוגית. הייתי שמחה להיות פשוט רקדנית גו-גו, ריקוד גורם לי להיות השמחה באדם, אני רוקדת גם בבית, אני חושבת שצריך לחגוג את החיים!

בחרתי בדרך הארוכה של הפילוסופיה כדי להוכיח שדרך הטרגיות שבחיים ניתן להגיע, או ליצור דרך טובה יותר, דרך מוארת, מרפאת ומלאת הומור. יכולתי לבחור גם בשירה ובריקוד כדי להגיע לשם – אני אוהבת לשלב את האמנויות, שירה, מופעים, אבל הדרך הזו לא הייתה מספקת אותי מבחינה אינטלקטואלית, לכן זה היה אתגר כיצד לשלב את האהבות והתחומים השונים. בשבילי זו הייתה הפילוסופיה אשר יצרה את המרכז סביבו יכולתי למקם את שאלות החיים, הדילמות, הרגשות. והיא ממשיכה להיות המרכז עד היום

 

שלי: אם הייתה שאלה אחת שיכולת לבחור לקבל עבורה תשובה ברורה וחד משמעית, מה הייתה השאלה?

פרופ’ אמיר: האם אלוהים קיים?

הראיון הסתיים. נותרתי עם רעיונות מלאי השראה ומחשבות: כיצד אוכל ליצור נעליים קומיות, אולי אשרבט כמה ‘נעלי סירה משעשעות’ או ‘סניקרס מצחיקות’? ואם יום אחד ארצה להפוך את הסקיצות האלה לממשיות, ליצור מהן אבטיפוס למשל – מה זה ידרוש? אני מתארת לעצמי שהנעל תצריך תכנון מבנה וגזרות יוצאות דופן, ומודליסט עם ידי זהב וראש פתוח

והראיון גם עורר בי את הרצון לצייר נעליים שהופכות בהדרגה לקומיות. אני תוהה איזו נעל מתחילה להראות בעינכם קומית, איפה בתהליך מתרחש השינוי?

אודות פרופסור לידיה אמיר

בשיחתנו פרופסור לידיה אמיר תיארה את עצמה כפילוסופית מעשית. פרופסור לידיה אמיר הינה מרצה בכירה לפילוסופיה וראש לימודי תשתית בבית-הספר לתקשורת, המסלול האקדמי המכללה למנהל. מרצה בחוג למדעי ההתנהגות ובתואר השני של החוג למנהל עסקים במכללה למנהל. מרצה אורחת בבית-הספר לכלכלה Aalto בהלסינקי, ובאוניברסיטת טאפטס בבוסטון. בעבר לימדה פרופסור לידיה אמיר בחוג לפילוסופיה ובתואר השני של החוג למנהל עסקים באוניברסיטת תל-אביב.

סיפרה “הומור והחיים הטובים בפילוסופיה מודרנית” פורסם בהוצאת סאני. בנוסף פרופסור לידיה אמיר פרסמה מאמרים ופרקים בספרים בנושאי אתיקה, פילוסופיה של הפסיכולוגיה ופילוסופיה בחיי היום-יום, ומוזמנת תדיר להרצות בכנסים ובאוניברסיטאות שונות בעולם