תצוגת האופנה של שנקר שהתקיימה בשלהי יוני בהאנגר 11 בתל אביב
הייתה מפגן של צבע ודרמה, פרטים ותפרים, שבירה ובניה של מיתוסים ופרופורציות
הדשא שמחוץ לאולם התצוגה דמה לרגע לכוורת של תעשיית האופנה
עמוסה מעצבים, צלמים, סטייליסטים ושאר אנשים יצירתיים
למעלה: הקולקציות של אלינה ינובר, עמיר מרק, אלעד קרין, דיה דוידובסקי, חמוטל בורוכוב, אילן פלג, ענבל וויס, קיאן פרקפורט, לידר אביטאן, מור מדינה, מיל ברוש, ניב קרן, רני ווינשטיין, שיינה מייהיל, שירן אפרתי, ולרי שימחוביץ
מי אני ומה אני בתוך הקהל הזה – השאלה הזו הדהדה בראשי
הערב עצמו היה מרתק, מרגש, כ”כ הרבה השקעה בדגמים ובעיצוב
ואני משתבללת לי מאחורי המצלמה. ותוהה
התצוגה הסתיימה
חזרתי, נסעתי, המשכתי
הלכתי לפגוש את א’ בבר
הגעתי במבטחים
הרגשתי לא בנוח – הרגשתי אוקוורד – סיפרתי
הלכנו מהבר, נסענו הביתה
המשכתי להיות מקופלת ומוטרדת קצת, וגם משועשעת
התחלנו להסתכל על התמונות המצולמות
לילה, מקרן, אימג’ ועוד אימג’ בועט ומתגלגל לנגד עיננו
א’ מתלהב, מהתמונות, מהעיצוב
אם הייתי בימאי הייתי לוקח מישהו משנקר שיעצב לי את כל הבגדים בסט – אומר א’ השחקן
אלה בגדים מהעתיד! – הוא מכריז
המילה ‘עתיד’ מתניעה אצלי את ההווה
הרגשתי שיש לי את זה, הערב התחבר, יש לי סיפור, יכולתי לכתוב את הפוסט הזה
לילה טוב
רועי דרהי – הצבא לשחרור גמדי הגינה
תנועה שהחלה לפעול בשלהי המאה העשרים, והיא יוצאת כנגד הראוותנות של גינות הנוי. חברי התנועה מתגנבים בלילה משחררים את גמדי הגינה ואפילו שולחים לבעליהם תמונות של הגמדים ומבקשים כופר כן, קונדסות במיטבה. רועי יצר הצלבה בין גמדי הגינה לבין חיילים גרמניים, שם יוצרו גמדי הגינה לראשונה באופן תעשייתי בשנות ה 30 של המאה הקודמת, ולמעשה בכך מצטרף לסרטים ויצירות אשר מתייחסות לדמות החייל באופן קומי – גבעת חלפון אינה עונה ואפס ביחסי אנוש, למשל
רועי הציג מגפיים שהופכים למכנסיים – פרשנות לגטקעס שלובשים החיילים מתחת למדים, נושא שמסתמן כמגמה מתפתחת, דוגמת המגף שריהנה עיצבה בשיתוף עם מנולו בלאניק – בדיקה ושבירה של גבולות מוכרים: מי אמר שהמגף צריך להסתיים בברך? עוד על גמדים וענקים בפוסט הקודם שכתבתי על שנקר. וכתיבה נוספת על כוח, שליטה וחופש בפוסט על לידר אביטאן כאן
אמילי, גנבת גמדים עם סטייל
עוסקת בסיפור המשפחתי ושואבת השראה מסיפור ההגירה של סביה: מקוריאה ליפן, וממזרח אירופה לארצות הברית
בשיחה טלפונית שעשתה סיבוב מהיר סביב כדור הארץ, סיפרה שיינה שהנעליים הינם פרשנות אישית וחדשה למגביה הנעליים שנעלו בני ובנות האצולה במאות ה 17 באירופה וביפן, על מנת להרחיק אותם מהלכלוך שברחובות. הברגים: ציטוט ממחברים של מזוודות ישנות אשר שימשו להגירה ונדודים
עיצוב בשיתוף עם מורן צור. ייצור: מפעל נעליים בניהול אודי וגברי חומרים: עץ, עור, ברגים
גם ליאת יוצרת פיוז’ן לתרבויות השונות שעיצבו אותה: ישראל של שנות התשעים וארץ ילדותה בלגיה,והיא גם מעצבת מחדש את נעלי הבית “קיפי” של נעלי דפנה עם הדפסים של רצפת טראצו, חומרים יוקרתיים וצבעים רכים. קריאה נוספת על הקולקציות של שיינה מייהיל וליאת גרינברג כאן
ליאת גרינברג לנעלי דפנה – “הבית” הוא באמת חלק מנעלי הבית
אבל מקרוב הפרטים הקטנים ממש לוהטים
נעלי בית עם בדים מודפסים שליאת עיצבה בעצמה, כולל ברוקרדים ורקמות סברובסקי
ליאת גרינברג – אפשר גם בוורוד בלגי
פרט מתוך צילום של רון קדמי
מתוך הבנה שחייה משתנים תדיר, וגעגוע לעבר יצרה אביגיל קולקציה בהשראת פריטים מילדותה, ואף שילבה הדפסים של ציורים שציירה כשהייתה ילדה. עכשיו נותר לנו לתהות האם הנעליים שהיא עיצבה דומים לנעליים שהיא נעלה בילדותה? כי אם כן, היא בטוח הייתה הילדה הכי מגניבה בגן
קולקציה השואלת – האם איסוף המידע האינטנסיבי לגבי אנשים באמת מצליח להעביר את מורכבות החוויה האנושית? ההשטחה של החוויה האנושית מתורגמת לצללית של עקב – סימון גרפי במקום עקב פיסי ואמיתי
שילוב חדשני, מדליק, מעניין ו-וואו – של מצופים בכפכף. זה נובע מהעבר שלו -במהלך שירותו כלוחם בסטי”ל חגורת ההצלה אשר נשא על עצמו הפכה למעין קמיע
מתוך זה נוצר כפכף שאולי מציע חידוש לעולם נעלי הנוחות אשר משווע לפתרונות יצירתיים ומדליקים?! כי הכפכף של עמיר מזכיר לי פופ ארט ואת המתנפחים של קלאס אולדנברג משנות ה 60 וה 70
בתמונה מעל: עוגה מתנפחת של קלאס אולדנברג. מתוך התערוכה שנות השישים
בראיון טלפוני עמיר סיפר שתהליך פיתוח הכפכפים כלל ניסוי וטעיה עד שמצא את החומרים המתאימים אשר קל להלחים ולחבר יחד
אתגר נוסף היה ההתאמה לכף הרגל. או במילים אחרות: איך (לעזאזל:) מוציאים גיזרה לאוויר?? חומרים: פי.וי.סי רך וסוליות נעלי טבע
הקולקציה של קיאן בוחנת, מפרקת ומרכיבה מחדש את הדימוי הנשי על ידי הרכבה מחדש של החליפה הגברית שצבעה הקלאסי הוא כחול כהה, ושל המחוך האדום שעיצב דיור בשנות החמישים
הרצון לנתץ מיתוסים של מגדר בהשראת ספרו של רילקה “האדם הנשי” הוא שעומד בבסיס הקולקציה של קיאן
ההחלטות העיצוביות נגזרו בהתאם: צבע כחול למגף נשי, אימום שפיצי ונשי יחד עם מגפון שטוח בעל מראה אנדרוגיני, ובלינג של נצנצים, שיהיה קצת זוהר בזמן שאנחנו עושות פה מהפכות
חומרים: עור, עיצוב אימום ונעליים: קיאן בשיתוף היצרן אבי שפר
עוד על מגפיים ומגדר בפוסט על פרינס
הרי בלעדיהם לא באמת הייתה חגיגה 🙂 חשובים לא פחות ממה שהוצג על הבמה
טל שטרן שעיצב עבור דיור בפריז נועל נעליים של דיור. מה אהבתי: את המיקום של האיבקות , אשר יוצרות מתיחה מעניינת של השרוך וגם: גיזרה מעניינת, סוליה ספורטיבית עם כריות אוויר, שרוך בצבע כחול כהה-אלקטריק
מקס מאליאר נועל נעליים יפניות
אוהבת את השילוב של פתוח-סגור בסנדל, את הטקסטורה הטבעית של העור, והשימוש בעור עבה בגפה ובספידה – מה שמאפשר יצירת גזרות פשוטות, ישר ולעניין
ליאור אסולין נועל סניקרס של
DSQuared
יש עוד הרבה מה להראות ולספר לגבי קולקציות הבוגרים של שנקר! ראיונות עומק עם חלק מהמעצביםות בפוסט עתידי בקרוב
רוציםות לצלול למעמקי היצירה, לקרוא על מקורות השראה של בוגרי המחלקה לאופנה בשנקר? הרשמו לקבלת עידכונים
אני חוזרת לכמה רגעים לחורף שהיה
דמיינו שעוד שניה חנוכה 2015
לילה, אני ובן זוגי אז, מסתובבים במסדרונות איכילוב אוחזים במבחר מעילים עבים במיוחד שהתעקשתי להביא איתנו
אולי יהיה שם ממש קר, במסדרונות ובחדרים, הסברתי ואמרתי לעצמי ולו
על הפרק: אני מתעוררת מכאבים בשבוע 9
התפאורה: אחד מאותם לילות נדירים וקרים בתל אביב, הטמפרטורה שואפת להגיע לאפס
אנחנו הולכים, מהאוטו לדלפק בכניסה ומשם לדלפק שבמחלקת נשים
כדי לעבור את המרחק אני הולכת, הצעדים לא רבים, אך כל אחד ואחד מהם מורגש היטב
כל מגע של עקב כף הרגל עם הקרקע מטפס ומהדהד למעלה, אל עבר הבטן. אני כמו נהיית מודעת לאיברים פנימיים שנחים להם מעבר לעור ולשרירים, איברים שבדרך כלל פועלים את פעולתם באופן רציף ואוטומטי – נשימה, זרימת הדם, הלמות הלב, גם של העוּבָּר – תיקשרו איתי באופן ישיר דרך כפות הרגליים. ההליכה כמו הפכה לשפה. כואבת. כל כמה דקות הרחם מתכווצת, ואני ביחד איתה
באיזשהוא שלב התחלתי לטופף על קצות האצבעות. ”מעניין איך מתמודדים עם זה אנשים שסובלים מכאב כרוני” חשבתי לעצמי. הולכת לי עם הריון שהפך להריון בסיכון וחושבת מחשבות על נעליים. באמת שהיה רגע כזה
היום הוא התאריך המשוער של ההריון שהיה. התלבטתי ותהיתי כיצד אני רוצה “לחגוג” או לציין את היום הזה. להתעלם כאילו כלום נראה היה לי קצת מאולץ ואפילו קיצוני. חששתי שמרוב שאשחק אותה קול, פתאום אתפרק באופן שיפתיע אותי
ומכיוון שמחשבות על נעליים הדהדו בראשי אפילו באותם רגעים
החיבור לפה נראה לי הגיוני, והרגיש לי טבעי, גם אם חושפני
ויצאתי לבדוק איזה פתרונות מציע עולם הנעליים לכאב
איך נעליים, ספידות ומדרסים יודעים ללטף את הרגל
וללחוש לה פתרונות
המתאר את ההשפעה של מדרס טוב על הפחתת כאב בעקב. כלול בתפריט: מבטא בריטי מהסרטים
אני הרבה יותר משוחררת
מכאבי העבר
עדיין שואפת לעשות, להתנסות ולהתמלא בעוד הרבה דברים
חלק מתשוקת החיים שפועמת בנו, בכולנו, אני מאמינה
ומה בקרוב?
בקרוב יופיע פוסט ראיון עם מומחה למדרסים, פוסט אשר יכלול המון תמונות, סרטונים וסיפורים ואפילו שזה “רק ספידות” – יהיה מעניין! ונושאי הפוסט יהיו הצעדים החדשים והחיוביים 🙂 שאנשים עושים, ואיך בוחרים ומתאימים מדרס איכותי וטוב
רוציםות להתעדכן ולדעת מתי הפוסט יפורסם? הירשמו לעידכונים
המשיכו לעקוב, לנשום, לצעוד ולחייך מהלב