Post Authentic

הפלאייר שנשלח אלי מאלכס פרידמן מאיגוד הטקסטיל הצהיר “אמנות אופנה” – פאנל בהשתתפות 5 אנשי אופנה ואמנות. ברקע רוחות ודרמה חורפית והדילמה האם לצאת מהבית הייתה רלוונטית מתמיד

הלכתי. הגעתי. התיישבתי

באולם הסמוך מוצגת תערוכה של גיל שרמלין ‘תנודה’. ניאונים צבעוניים מזכירים לי מלון בו התארחתי בברלין לפני 10 שנים ועושים לי נעים. הפאנל נפתח בשאלה האם התערוכה של שמרלין היא ישראלית מקומית או גלובלית

והדיון גלש כמעט מבלי משים למילה אותנטי

אותנטי. כזה בדיוק

הרבה דברים ודעות נאמרו במהלך הערב, ואני חשבתי והרגשתי שאותנטי זה משהו שממציא את עצמו כל פעם מחדש, מגדיר את עצמו שוב ושוב, אולי הוא אפילו איזו אידאה שלעולם לא תמומש מכיוון שגם המקורי מבוסס על ציטוטים והשפעות והשראות, תרבות ילידית שנראית בעיננו אותנטית וברורה ומגודרת למעשה עוצבה במהלך מאות שנים. וכאשר אנו מתבוננים על העבר, על תרבות עתיקה, גם היא עברה שינויים ועיבודים והתפתחות

וגם משכית, אשר ניסתה ליצור זהות מקומית וישראלית התבססה על רקמות פלסטיניות ותימניות, התחברה למקומי באמצעות האמנויות שסביבה

ובעולם גלובאלי – איך מזהים אותנטיות? כי הרי כל כך הרבה בתים ורחובות בעולם נראים דומים זה לזה, דירות מלאות בפריטים מאיקאה, וחלונות רחוב עם מותגים בין לאומיים אשר מקפידים על מיצוב וסגנון דומה בכל אחת מחנויותיהן בעולם

וחשבתי לעצמי שמה שמבדיל עיר אחת מהשניה, ובית אחד ממישנהו זה לא פריט מסוים אלא התמהיל, שהוא הוא ייחודי ולא יחזור או יישנה או יצוטט באופן מלא באף מקום ואולי באף זמן בעולם

חמקמק הוא, האותנטי הזה. הוא בעצמו מנסה להיות אותנטי לעצמו, וכנראה להיות אותנטי זה בעיקר להיות בתנועה. כאשר החשיבה המושכלת האומרת “אני רוצה להיות אותנטית” היא אולי הכי פחות כזו

התנ”ך של הסנדלים

ואיך לא, הדוגמא של סנדלים תנ”כיים עלתה – האם הם אותנטיים לתרבות שלנו או לא? הסנדלים התנ”כיים נקראו בעבר נעלי ישו, והן ננעלו על ידי נזירים. דגמים דומים ננעלו על ידי הרומאים בעת העתיקה

סנדלים פתוחים ופשוטים התאימו לאידאולוגיה של התנועה הציונית אשר הפנתה עורף ליהודי הגלותי ורצתה ליצור יהודי חדש, שורשי, וכדרכה של תנועה, או אדם, התנועה הציונית בעת חיפושה אחרי זהות נעזרה בסממנים שונים על מנת לאפיין אותה, כמעט אפשר לומר למתג את עצמה. בחפירות ארכיאולוגיות בשנות ה 30 של המאה הקודמת, בבית כנסת בדורה אירופאוס, סוריה, נתגלו ציורי קיר המתארים יהודים מהמאה השלישית נועלים סנדלים. הגילוי הצית וחיזק את האתוס הציוני סביב הסנדלים

(“Jews and Shoes” by Edna Nahshon, p. 79)

והנושא – הסנדל התנ”כי –  עלה בעת המפגשים של קבוצת התאטרון אשר יצרה את ההצגה “נעליים” בבימוי נועה לב, ובעיקר ברפרט שהעבירו השחקנים מעיין רחמים ובן לב. החלוצים בחרו להתרחק מנעליים אירופאיות דוגמת נעלי אוקספורד ובחרו בסנדלים התנ”כיים אשר נתפסו בעינהם כנעליים של העבריים הקדמונים

ובזמן שהאזנתי לרפרט של מעיין ובן וראיתי את השקופיות והתמונות, עלתה מולי תמונה ברורה של נעל אוקספורד בתוך סנדל תנ”כי, ייצור כילאיים

הסנדל-נעל הוצג בתצוגת האופנה של ההצגה ‘נעליים’, והן משלבות סנדל עור של ‘נעלי נמרוד’ יחד עם נעל דמויית דגם דרבי מחומרים סינתטיים של נעלי טו-גו. את הסנדלים התנ”כיים של נמרוד ניתן למצוא בחנויות הרשת, אבל הכי כיף לגשת לחנות המקורית ברח’ דיזנגוף 185 בתל-אביב

למעלה: מתוך ההצגה “נעליים”.  צילום תום ווליניץ

לפני כן עשיתי ניסיונות לשלב נעליים אחרות בתוך הסנדלים

יש פה כמה דוגמאות לתהליך ולנסיונות

למעלה: בשוק הפשפשים, סנדלי נמרוד פוגשים נעלי דרבי בשלל גוונים של חום ושחור

הנעליים שבתמונות למעלה נקנו בשוק הפשפשים, הן מעור וישנות יותר

האם זה הופך אותן לאותנטיות יותר? או פשוט לנעליים שנושאות בתוכן יותר זכרונות

נעל סינתטית וזולה לא נתפסת בעיננו כאותנטית, אך מצד שני היא מאפיינת יותר את הייצור כיום, לטוב ולרע

ולמה לבסוף בחרנו בנעליים של טו-גו? בין השאר בגלל הצבע הבהיר שלהן שיצר ניגודיות גבוהה, קונטרסט, עם הסנדל, מה שחיזק את הניראות שלהן על הבמה

אני ‘מודה’ שבהתחלה פחות התחברתי לנעליים של טו-גו, העדפתי נעליים מחומרים טבעיים, עם סיפור מאחוריהן. ואז קלטתי שגם פה יש סיפור, לתוך הסנדל התנ”כי, שהוא בכלל סנדל רומאי-נוצרי, הכנסתי נעל בעלת מראה אירופאי “קלאסי” כביכול, אשר למעשה מיוצרת בייצור המוני במזרח הרחוק

וזה בלט במיוחד כאשר הדבקתי את הנעל בתוך הסוליה. כדי שההדבקה תהיה חזקה אודי שפיגל, יצרן הנעליים אשר סייע לי רבות בהדבקות ובייצור חלק מהדגמים, ביקש שאשייף את פני השטח של הספידה. וכך שייפתי והעלמתי כמעט לגמרי את הלוגו שהוטבע בפנים הסנדל. הנעל הסינית דמויית הנעל האירופאית “מחצה” או הסתירה את הלוגו, הזהות של הסנדל

ואני אחזור על כמה מדבריו של פרופ’ זלי גורביץ’ בפאנל של איגוד הטקסטיל, שאמר שהאותנטיות היא אין סופית, כל הזמן מגדירים אותה מחדש ומעולם לא מגיעים אליה באמת. זוהי שאלה נצחית אשר מתהווה כל הזמן

ודוגמא מצויינת לכך היא שפה, אשר מייחדת מקום, קהילה, תרבות – זהות. אך גם שפות הינן מבוססות ועשירות במילים ממגוון מקומות, כולל העברית כמובן

וזה מזכיר לי את אביבית ישראלוף ששם ההרכב שלה הוא אַנַא תִיאַמַת ולפני כמה ימים סיפרה לי את מקור השם: המילה

tiham

או תהם בארמית. ושמה של אלת הים במיתולגיה הבבלית היא תִיאַמַת

אביבית ישראלוף בהופעה. ומסכה – זה אותנטי או לא? ועוד על מסכות בפוסט על אלינה ינובר, אמנית המסכות ומעצבת אופנה

ואסוציאציה אחרונה להיום (בנתיים) להקת ‘עז‘ השבדית אשר חבריה מופיעים עטויים במסכות ולא חושפים את זהותם, כותבים את שם הכפר ממנו הם מגיעים בשגיאות כתיב ומספרים שבכפר שלהם יש מסורת של וודו. אין אפשרות לדעת האם הסיפור אמיתי או לא. הם יוצרים מעין מיתולגיה סביב הלהקה ומצטטים אין ספור תרבויות בלבוש, במסכות ובמוסיקה שהם יוצרים

כי העובדות (אולי?) חשובות, אך מה שכנראה משפיע יותר זה איך אנחנו מחברים אותן ואיזה סיפור אנחנו שומעים או מספרים

וכנראה שהקול האותנטי שלי הוא פוסט מודרני ואקלקטי. נשמע אמיתי, לא?!:) אותנטי-מיקס

ההצגה “נעליים” תעלה בתאטרון “כלים” בבת ים ב 27 ו 28 לינואר

ואם מצאתםן את הקול האותנטי שלי מעניין ורלוונטי, מוזמניםות להמשיך לעקוב אחרי